אונגר מנחם

מנחם היה רק בן עשר כשנתפס ונידון לעבודת כפייה. הוא עבד עם אביו בבתי מלאכה שונים בוורשה תחת ע?לם של הגרמנים, ובעל כורחו רכש את מקצוע המסגרות.
מנחם והוריו גורשו בשנת 1943 למחנה ההשמדה מיידאנק שבקרבת העיר לובלין, שם נאלץ הילד לצפות בהוצאתם להורג של ההורים. 360,000 איש נספו במיידאנק – קרוב למחציתם בתאי גזים ובהוצאות להורג בירי, והאחרים – מרעב, תשישות, מחלות ומכות.
לאחר השואה מנחם זכה לעלות לארץ. בהגיעו, הצטרף לקיבוץ אפיקים שבבקעת הירדן. הוא שיקע את עצמו בהכשרה ובעבודת החקלאות והיה לבן טיפוחה של החברה. מטבעו היה שתקן וביכר שלא לדבר אודות חייו מלפני השואה ולאחריה, אולם ברגעים של התרוממות רוח היה נמתח חיוך קל על שפתיו כשהוא מפזם חרש את השיר המושר, וכך ידעו חבריו כי חולק הוא עמם את חוויות שמחתם. הכול אהבוהו על עדינותו. בחיבה וברוך היו קוראים לו "זיבעלע", כינוי חיבה אשר ליווה אותו גם בהמשך דרכו הקצרה.
מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ, חודשים אחדים לאחר בואו ארצה, התנדב מנחם לכוחות המגן. עם מגויסים נוספים מעמק הירדן הוצב בגדוד 12 ("ברק") של חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה" – ונטל חלק בקרבות החטיבה.
מנחם מילא את משימותיו במסירות וללא פחד. ימים ספורים לפני לכתו הוא מספר במכתב לחבר: "…אצלי הכול בסדר. אני נמצא בעיירה ערבית קטנה לא רחוק מאפיקים. שלשום נפל הטוב שבחברי. קיבלתי חופש כדי להשתתף בהלוויה אך מי יודע מתי תהיה – גופתו לא נמצאה עדיין, נשארה בשדה הקרב. … אצלנו לפי שעה שורר שקט. אמנם כמה פעמים תפחו הידיים מרוב ירייה אך אין זה קורה לעתים קרובות…"
ב-15 במאי 1948 פלשה לארץ חטיבה סורית מצוידת בכוח משוריין ובתותחים והתקדמה במהירות דרך עמק הירדן. הסורים השתלטו על כמה משלטים באזור, אך נבלמו בצמח על ידי מערך הכוחות הישראליים, בהם לוחמי "גולני", לוחמי פלמ"ח ומתיישבים מעמק הירדן.
ביום ט' באייר תש"ח (18.5.1948) פתחו הסורים בהתקפה מחודשת ורבת עוצמה על צמח תוך שהם מסתייעים בארטילריה ובטנקים. מגינים רבים נפגעו. תחילה נפלה העיירה צמח ולבסוף גם תחנת המשטרה, והלוחמים הישראלים נאלצו לסגת תחת אש כבדה לקיבוץ דגניה א'.
בשעת הנסיגה נפלו רבים, וביניהם מנחם. בן תשע-עשרה שנים בנפלו. גופות הנופלים נמצאו רק אחרי כיבושה מחדש של צמח, כעבור שלושה ימים.