הפלישה הנאצית שמה קץ לחיי המשפחה השקטים בבית בירנבוים. הוריו של ראובן נרצחו בידי הנאצים והוא נכלא במחנה ריכוז, אולץ לעבוד עבודות פרך וסבל סבל בלתי יתואר. רק בזכות מצב בריאותו התקין הצליח לשרוד את כל התלאות.
עם שחרורו בתום המלחמה החל ראובן עושה את דרכו לכיוון ארץ ישראל. באביב 1946 העפיל לארץ באחת מאניות המעפילים, וכנראה נתפס על ידי הבריטים ונכלא בקפריסין.
לארץ הצליח להגיע רק בנובמבר 1947, ובהגיעו הצטרף לקיבוץ כפר מסריק שבשפלת עכו. הוא לא מצא את מקומו בקיבוץ, ונענה להזמנת קרוביו לבוא ולהתגורר עמם בחיפה.
אצל קרוביו מצא חמימות משפחתית, עזרה והבנה. ראובן עבד במקצועו כצבעי, גילה חריצות ושקדנות, ובמשכורתו הראשונה מיהר ורכש לו צ'לו. מאז, הוקדשו כל שעות הפנאי שלו למוזיקה. כאשר ניגן, יכול היה להרפות מעט מחוויות האימים בהן נתנסה ולשקוע בעולם בטוח ומוגן.
בפרוץ מלחמת העצמאות הצטרף ראובן למגני חיפה ומילא תפקידים שונים במסגרת חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 ב"הגנה".
העיר חיפה הייתה עיר מעורבת גדולה, שרבבות תושביה היהודים והערבים חיו במשך עשרות שנים בדו-קיום וביחסי שכנות הוגנים. אך מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 השתנתה תמונת המצב מן הקצה אל הקצה: ערביי חיפה, מתוגברים בלוחמים מהסביבה וממדינות ערב, פתחו בשורת התקפות אכזריות ובמעשי רצח כנגד שכניהם היהודים. חיפה חולקה לאזורי שליטה שבגבולם הוקמו עמדות ומחסומים. במשך ארבעה חודשים תמימים הייתה העיר נתונה במלחמה, ומאבק עקוב מדם התחולל על השליטה בדרכים ובצמתים.
ביום ח' בניסן תש"ח (17.4.1948), בהיותו בתפקיד, חש ראובן להציל אישה שנפגעה מכדור צלף ערבי. אך בדרכו נפגע בעצמו מכדור ונהרג.
בן עשרים ותשע בנפלו. ראובן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.
ראובן לא זכה לראות בשחרור חיפה במבצע הגדול של לוחמי חטיבת "כרמלי" שנערך מעט אחר כך, ואשר חולל מפנה היסטורי בתולדות העיר.
