הנאצים יימח שמם רצחו את בני משפחתו, רק הוא נשאר בחיים כיוון שנמצא מתאים לעבודת פרך. הוא הועבר ממחנה עבודה אחד אל משנהו וסבל עינויים קשים.
לאחר תום המלחמה החליט שאול לעזוב את הונגריה. ב-7 במאי 1946 עלה בנמל קונסטנצה ברומניה על האונייה "מקס נורדאו". האונייה, שאורגנה על ידי נציגי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,633 מעפילים מרומניה ופולין, ניצולי שואה וחברי תנועות נוער חלוציות. סמוך לחוף קיסריה התנגשה במשחתת בריטית אשר שיגרה לעברה צוות השתלטות. "מקס נורדאו" הובלה לחיפה, ומעפיליה הורדו ממנה תוך שהם מניפים את הדגל העברי.
שאול הועבר עם יתר המעפילים למחנה המעצר בעתלית, שם שהה כחודש ימים.
עם שחרורו ממחנה העצורים, במחצית חודש יוני 1946, קבע שאול את מושבו בחיפה. הוא התפרנס מנגרות.
בבוא המועד התגייס לחטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה" – ושירת בנפת גרשון. עם חבריו נשלח כתגבורת לקיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן.
ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948), יום לאחר הקמת המדינה, פלשה לעמק הירדן חטיבה סורית סדירה, מצוידת בכלי רכב משוריין, חיל רגלים וארטילריה, והחלה להתקיף את יישובי האזור. כוח חלוץ סורי הגיע בשעת בוקר לעמדה בה שהה שאול, ליד מכון המים של קיבוץ שער הגולן, והפגיזה ממושכות עד שנהרסה.
שאול נפצע קשה בהפגזה, ולפני שאפשר היה להוציאו משדה הקרב – מת מפצעיו. עמו נפלו עוד חמישה מבין שמונה מגיני העמדה.
בן עשרים וחמש שנים בנפלו. גופות שאול וחבריו נמצאו לאחר מספר חודשים, והובאו למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין בשער הגולן.
