בעודו נער צעיר עבר מאיר את זוועות המלחמה במחנות ריכוז, והמספר שהוטבע על זרועו היה עדות לכך. הוא נותר ערירי בעולם, ועם הניצחון על הגרמנים יימח שמם שוחרר.
ב-1 בדצמבר 1945 הצטרף מאיר בגרמניה לתנועת השומר הצעיר. הוא הגיע לצרפת ומשם החל, כעבור כמה חודשים, את דרכו לארץ ישראל. עלה באניית המעפילים "לטרון", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האונייה יצאה מצרפת ב-19 באוקטובר 1946, ועם התקרבה לחופי הארץ נתגלתה על ידי הבריטים. האונייה נגררה לנמל חיפה, בראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין.
בסופו של מסע תלאות ארוך הגיע מאיר לארץ בשנת 1947. כאן הצטרף לגרעין של "השומר הצעיר" (על שם טוסיה אלטמן) בקיבוץ דן – מיישובי "חומה ומגדל" שבצפון עמק החולה.
בקיבוץ עבר את סדרת האימונים הצבאיים המקובלים באותם ימים, ונשא בעול העבודה, השמירה, האימונים וההגנה על ביתו.
בשל מיקומו של קיבוץ דן על גבול סוריה ולבנון, ושליטתו על אחת הדרכים הקדומות היורדות מהגולן, הותקף הקיבוץ רבות במלחמת העצמאות על ידי הצבא הסורי. כל חברי הקיבוץ התגייסו למערכה, התגוננו נמרצות מול ההתקפות והצליחו למנוע את הסורים מלפלוש לעמק החולה.
במהלך המלחמה שובץ מאיר ליחידה ביטחונית אזורית, ששימשה כעתודה מרחבית של משקי עמק החולה. הוא השתתף במספר מבצעים של יחידה זו.
ביום ה' בסיוון תש"ח (12.6.1948), עם תחילת ההפוגה הראשונה במלחמה, ניסו הסורים לחדור לארץ באזור תל מדחל, בין שאר-ישוב לכפר סאלד, תוך שהם מסתייעים בארטילריה ובשריון. מאיר וחבריו נשלחו לבלום את ההתקפה הסורית, ויחד עם חיילי גדוד 91 מחטיבה "תשע" נלחמו בעוז להדוף את הפולש.
בקרב זה נפל מאיר, והוא בן עשרים ושלוש שנים. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ דן.
