בקיץ 1941 נרצח אביו של חיים על ידי הנאצים. זמן לא רב אחר כך, בראשית שנת 1942, נחטפו אמו ואחיו היחיד לנגד עיניו, ונטבחו.
חיים היה מהמעטים שהצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא חבר לגדוד הפרטיזנים על-שם פרחומנקו, שאחד ממבצעיו הנועזים היה פיצוץ מסילת הברזל על יד תחנת הרכבת נייגורלביה בסתיו 1943. בחודשים הבאים חי חיים בין הפרטיזנים, לעיתים התהלך נפוח מרעב אך השתדל לחיות מתוך מטרה ברורה: לנקום את דם יקיריו. חבר מאותם ימים סיפר: "מה מאושר היה אחרי כל פעולה קרבית. פניו היו קורנות מדי ספרו בהתלהבות על מספר הגרמנים שנהרגו". בהמשך המלחמה הצטרף חיים לצבא האדום הרוסי והשתתף בקרבות לשחרור אירופה.
מששוחררה פולין ניסה חיים לחזור לחיי שגרה באיבייה, והחל לעבוד במשרד כעוזר למנהל פנקסים. הוא הצטיין מאוד בעבודתו ובמהרה היה למנהל חשבונות עצמאי, אך שאיפתו היחידה הייתה לעלות לארץ ולחיות במולדת.
מיד עם ההכרזה על סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945, יצא את פולין. בדרך-לא-דרך, בהליכה רגלית בחום ובקור התקדם אט אט. בלילות היה מוצא מסתור על גגות של קרונות רכבת ובימים המשיך לצעוד. כך עבר דרך חתחתים וגנב גבולות עד הגיעו לאיטליה. באוסטיה שליד רומא הצטרף לקבוצת "מעפילים" של תנועת "השומר הצעיר", ושם שהה עד יום הפלגתו. באביב 1946 התכונן להעפיל לארץ באנייה "פדה", היא "דב הוז", שהמאורעות הקשורים בהפלגתה נודעו בשם "פרשת לה ספציה" – שביתה נרחבת של המעפילים ופעילי ציבור שהצטרפו אליהם במחאה על כוונת הבריטים לא לאפשר להם להגיע לארץ ישראל.
המחאה צלחה. "דב הוז", ועליה 675 ניצולי גטאות ממדינות מזרח ומרכז אירופה, חניכי תנועות נוער ופרטיזנים יצאה בדרכה לארץ ב-8 במאי 1946 בעקבות ההסכם שהושג עם הבריטים. בהגיעה לנמל חיפה, 13 במאי 1946, ירדו הנוסעים והתפזרו בשלום ברחבי הארץ.
מיד עם בואו לארץ הצטרף חיים לארגון ה"הגנה" והיה לחבר בחי"ש (חיל השדה). בקריית חיים, בה השתכן, עבד בבניין כטפסן, ואחרי שעות העבודה שיקע עצמו בלימודי ערב של הטכניון בחיפה. הוא התערה במהירות בארץ והיה שמח בחייו החדשים. "הצטבר" – כלשון ידידיו הצברים הוותיקים. ניכר היה כי הרגיש שאווירת הארץ עשויה להחזיר לו מקצת האושר אשר אבד לו בחיים.
בסוף דצמבר 1947, חודש לאחר ההצבעה הגורלית באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, היה חיים בין הראשונים שהתגייסו. הוא הוצב בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 ב"הגנה" – ושירת כרגם, תפקיד בו התמחה במלחמת העולם. מאז השתתף בפעולות רבות של הגדוד, ביניהן ליווי שיירות ופעולות נוספות בעמק זבולון והגליל המערבי.
בצהרי יום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) יצאה שיירה גדולה מנהריה בדרכה מזרחה לקיבוץ יחיעם, שהיה אי עברי בגליל המערבי, בלב אזור ערבי עוין. השיירה כללה שבעה כלי רכב ו-90 לוחמים, כולם מגדוד 21 וביניהם חיים, ומטרתה הייתה להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת לקיבוץ הנצור. סמוך לצומת כברי נתקלה השיירה במארב מתוכנן שהציבו הערבים – אנשי כנופיות וכפריים חמושים.
הקרב החל בעיקול הכביש הצר, בסמוך לבית הקברות של כברי (כיום צומת כברי). המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע לקיבוץ, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ורק בחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם – 47 לוחמי "כרמלי" – נפלו בקרב.
חיים היה בין ההרוגים בקרב. בן עשרים ואחת שנים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנהריה.
