בשנת 1942 נשלחו כאלף מצעירי פשמישל למחנה ינובסקה בלבוב, שם הועסקו בכפייה ברשת בתי חרושת של התעשייה הצבאית הגרמנית. בקיץ 1942 רוכזו 22,000 יהודים מפשמישל ומסביבותיה בתוך גטו, ומתוכם גורשו כ-10,000 איש למחנה ההשמדה בלז'ץ. בהדרגה גורשו כל יהודי פשמישל למחנות ההשמדה, עד לחיסולו הסופי של הגטו בספטמבר 1943.
אהרן הצטרף ל"קומסומולסקי" – תנועת הנוער הקומוניסטית – בעת הסיפוח לברית המועצות. לאחר חזרת הגרמנים ניסה לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים במסגרת "הבריגדה על-שם סטאלין" – אך נתפס. הוא נידון למוות וניצל בדרך נס.
אחיו של אהרן נתלה למול עיניו לאחר שניסה לברוח מקרון המוות. שאר המשפחה הושמדה בטרבלינקה. אהרן עצמו הועבר למחנה עבודה באושוויץ וחייו ניצלו הודות לכך שנמצא כשיר לעבודה.
באמצע שנת 1945, שוחרר בידי הצבא האמריקני.
תלאות רבות עבר עד שעלה לארץ ישראל. בעת שהותו במחנה המעצר בקפריסין כשנתיים סוף סוף הגיע האישור המיוחל ואהרן עלה ארצה. הוא הגיע ביום 19 בפברואר 1948 על סיפונה של האונייה "קדמה". קרוב משפחתו מספר: "הוא היה מסוער ברעיונות מהפכניים. הוא לא היה היחיד, בא עם חברה שעמם היה קשור כאחים".
אהרן התגייס ל"הגנה" וצורף ל"גבעתי" – חטיבה מספר 5. כשחיפשו עשרה מתנדבים לבאר יעקב הנצורה התנדב מיד, באומרו: "נשמת העם נתונה בסכנה, יש צורך במאמצים נועזים מתוך זריזות, התלהבות ורצון אדיר ללא רתיעה. התחייבנו לכך והוטל עלינו תפקיד חלוצי רב-אחריות ועלינו למלאו כהלכה. לא מילים, אלא נעשה במעשים, תוך הקרבה עצמית". הוא שהה כחודש בעמדות ההגנה בבאר יעקב ושם נפצע אנושות מירי התוקפים הערבים.
אהרן נלקח לבית החולים "הדסה" בתל אביב. פציעתו הייתה אנושה וגופו לא עמד בה. לאחר יומיים בבית החולים, ביום י"א באדר ב' תש"ח (22.3.1948), נפטר מפצעיו.
