הוריו של ישראל נרצחו באושוויץ. רק הוא, היחיד מכל המשפחה ששרד, ניצל בדרך נס ממחנה המוות ברגן-בלזן, שם עבד כמסגר.
לימים כתב לדודתו: "לא אוכל לכתוב על אובדן הוריי. המחשבה על כך בלבד מכאיבה לי מאוד. אלה הם פצעים שלא יגלידו לעולם".
עם שחרורו של המחנה על ידי הבריטים, באפריל 1945, הגיע ישראל לשבדיה, שקלטה רבבות ניצולים מהמחנות, כשהוא חולה וקפוא רגליים. הוא החלים אט אט. תחילה עבד כאסיסטנט לרופא, אחר כך בבית חולים, ולבסוף עבד כמסגר.
במסגרת "עליית הנוער" קיבל ישראל רישיון עלייה ועלה לארץ ישראל. ב-29 במאי 1946 הגיע לחיפה. באותו יום כתב לדודתו: "האודיסאה שלי נגמרה. הגעתי סוף סוף למקום מבטחים לאחר שעברו עליי הרבה נדודים וייסורים."
כתום הכשרתו עבר עם שאר חבריו באפריל 1948 לקבוצת גבים בנגב. בעת שהותו בקיבוץ התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד השני ("הנגב הצפוני") של חטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12 ב"הגנה".
ישראל השתתף בפעולות רבות של חטיבתו. הוא שאף לשרת בחיל האוויר שזה עתה הוקם, אולם לא זכה לכך. ביולי 1948 השתתף בקרב בכאוכבה.
כאוכבה וחוליקאת היו שני כפרים ערביים קטנים בנגב הצפוני (כיום אזור חלץ וצומת גבעתי). רבים מחיילי צבא הפלישה המצרי התבצרו באזור, כחלק מרצועת הביצורים הגדולה שהקימו לרוחב הנגב, אשר חיברה בין כוחותיהם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון. מערך ביצורים זה ניתק את הנגב מלב מדינת ישראל הצעירה ואיים על היישובים היהודים המעטים שבאזור, ולפיכך נעשה מאמץ גדול לכבוש את הכפרים כבר בתום ההפוגה הראשונה במלחמה.
"מוות לפולש" היה אחד ממבצעי "עשרת הימים" שיזמה ישראל בתום ההפוגה הראשונה, ושמטרתם הייתה סילוק צבאות הפלישה הערביים מהארץ.
במבצע, שהחל ב-17 ביולי 1948, שותפו חטיבות "הנגב" ו"גבעתי" וכן כוחות נוספים מחטיבה "שמונה". מטרות המבצע היו ניתוק כביש מגד'ל-פלוג'ה ופריצת הדרך אל הנגב, כקביעת עובדה לקראת ההפוגה השנייה ההולכת וקרבה. כמו כן ביקשה ישראל לבלום את הצבא המצרי שאיים להתקדם צפונה.
במהלך שני ימי המבצע התחוללו קרבות קשים באזור חוליקאת, שם בנו המצרים רשת של מוצבים חפורים היטב ואף נסתייעו בארטילריה. ההתקפה על המשלט המצרי בכאוכבה נכשלה, אולם ישראל הצליחה לתפוס מאחז באזור חוליקאת, מאחז שסייע מאוחר יותר בסילוק המצרים מהנגב.
ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), בהתקפה על משלטי כאוכבה וחוליקאת, נפל ישראל.
