טפר שלום

עם פרוץ המלחמה מת אביו של שלום. אמו וכל משפחתו נלקחו על ידי הנאצים למשרפות. הוא עצמו נלקח למחנה עבודה בגרמניה, משם נשלח לאושוויץ ולמיידנק אך בדרך נס שרד.
שלום הצליח להימלט ממחנה הריכוז והצטרף לפרטיזנים ביערות פולין. חי כפרטיזן ולחם בנאצים ככל שיכל עד תום מלחמת העולם.
לאחר השחרור הצטרף ל"עליית הנוער". בשנת 1946 העפיל לארץ מצרפת, ובמשך למעלה משנה חי בפנימייה של "אגודת ישראל". לאחר שבמלחמה נאלץ לחיות כפולני להטה בו אש הדת היהודית, והוא הירבה להתפלל בדבקות עצומה. אחרי השהות בפנימייה עבר לפתח תקווה, והתפרנס מיגיע כפיו כפועל.
בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס שלום ל"הגנה" ושירת בפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת "אלכסנדרוני" – חטיבה מספר 3. הוא השתתף בפעולות רבות ובהן הקרב על תל ליטווינסקי והקרב לכיבוש טנטורה, בו הצטיין במיוחד. בדרך כלל היה תפקידו רץ מחלקתי, והוא התחבב מאוד על חבריו ומפקדיו.
שאיפתו של שלום הייתה להקים יחידה דתית בקומנדו או בצנחנים, ולאורך שירותו לא חדל מלבקש העברה לשם.
בדצמבר 1948 לחם שלום בדרום, בעיראק אל-מנשיה.
במסגרת מבצע "חורב" לשחרור הנגב הוחלט על מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה" בדרום (סמוך לצומת פלוגות), בו הייתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה – כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עיראני, לא הרחק מקריית גת של ימינו.
ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948) פרצו כוחות "אלכסנדרוני" לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים, יצאו להתקפת נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. שלום, על אף היותו פצוע, הוסיף להמטיר אש עד שנפל. עמו נפלו קרוב לתשעים מלוחמי הפלוגה.
בן עשרים וארבע בנפלו. שלום וחבריו נקברו במקום על ידי המצרים, וכעבור זמן קצר הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.