יולי 1942 נלקחו הוריו של צבי על ידי הנאצים יימח שמם למחנה השמדה. צבי ניצל בנס, כי נעדר אותה שעה מן הבית. הוא מצא מקלט אצל יהודים שחיו בשמות אריים, והמשיך בלימודיו גם בתנאי הדיכוי הקשים של הכיבוש הנאצי. בתום לימודיו עבד כטכנאי רדיו.
אחרי המלחמה החל צבי לחלום על חיים חדשים, ורעיון העלייה לארץ שבה את לבו. ב-17 במרס 1946 הוא עלה בנמל מרסי על הספינה "תל חי", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה של ה"הגנה", בדרכו לארץ ישראל. בהגיעה ללב ים נתגלתה האונייה על ידי מטוס סיור בריטי וזה הזניק לעברה משחתת. מספר מלחים עלו לספינה, השתלטו עליה ואילצו אותה להגיע לנמל חיפה. המעפילים, שהניפו דגל עברי וכן כרזה עם שם הספינה, הורדו בכוח לאוטובוסים והובלו למחנה המעצר בעתלית.
כעבור כמה שבועות, עם שחרורו ממחנה עתלית, נשלח צבי לחברת "עליית הנוער" במשק עין החורש, שם שהה שנתיים בהכשרה. חיים אלה היו לו חיים של שינוי ערכים גמור, נזכרים מכריו. הוא נאבק עם קשיי ההתערות והקליטה בארץ החדשה והעביר הכול תחת שבט ביקורתו. מתוך חירות מחשבתית הגיע להכרת החלוציות, העבודה והחיים בקיבוץ. שקט היה, סגור במקצת בתוכו וחבר נאמן לכל. אהב ללמוד, ותמיד היה שקוע בספרי לימוד ומדע.
בפברואר 1948, בגמר ההכשרה בחברת הנוער, הצטרף צבי לקיבוץ נירים שבנגב. אט אט הצליח בחודשים הבאים להשתלב בקיבוץ.
קיבוץ נירים שכן סמוך לכביש רפיח-עזה (כיום שוכן במקום ניר יצחק). אזור זה היה אחד מצירי הפלישה המרכזיים של הצבא המצרי שתכנן לחדור לארץ. כל חברי המשק הבוגרים, וביניהם צבי, היו מגויסים להגנת המקום.
כצפוי, יום לאחר הקמת המדינה, ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948), היה נירים אחד היישובים העבריים הראשונים שהותקפו על ידי המצרים, יחד עם כפר דרום ויד מרדכי.
ההתקפה המצרית החלה עם בוקר בהפגזת תותחים עזה, שלאחריה הסתער רכב משוריין מצרי וחיל רגלים בעקבותיו. אנשי נירים התבצרו היטב והכינו עצמם ככל שיכלו, ואף הניחו מוקשים בשדות הסביבה. מגיני המקום הצליחו להדוף את הסתערות האויב, אך כמה מחבריהם, וביניהם צבי, נפלו בקרב.
המצרים נסוגו לאחר כמה שעות, אך תפסו מוצב בסמוך לקיבוץ והרבו להטרידו בהמשך. בעקבות הקרב נהרס קיבוץ נירים כמעט לחלוטין ולא נותר בו אלא חדר האוכל, בו התנוססה הכרזה "לא הטנק ינצח, אלא האדם!" נירים המשיך להתקיים כיישוב ספר במשך שנים, עד שעבר למקומו הנוכחי מעט מזרחה משם.
