מיד לאחר הגעת הגרמנים נשלחו כל בני משפחתו של צבי לגטו. אמו נספתה בקרקוב ב-1941, אביו הובל לפלאשוב ומשם למחנה הריכוז מטהאוזן, שם נרצח ב-1944.
צבי הובא למחנה הריכוז אושוויץ ומשם למחנה הריכוז דכאו ומשם בצעדת המוות לטרזנשטאט, מצעדה זו הצליח להימלט לאחר שבועיים וניצל.
עד שנת 1943 הוא פעל עם הפרטיזנים בפולין, שלחמו נגד הגרמנים ככל יכולתם כשהם מסתתרים ביערות, כך עד שנתפס בידי הגרמנים ונלקח למחנה ריכוז. עם התקדמות הצבא הרוסי שוחרר המחנה ובסוף 1944 הצליח צבי לחבור לחיילי הבריגדה היהודית באיטליה. אחרי המלחמה במשך שנה הוא נדד באירופה בחיפוש אחר שרידי משפחתו, אך לשווא, מלבדו כולם נספו.
ב-19 באוקטובר 1946 עלו צבי ורעייתו שפרה, אותה נשא זמן קצר קודם לכן, לאוניית המעפילים "לטרון" בדרכם לארץ ישראל. האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל לה-סיוטה שבריביירה הצרפתית כשעל סיפונה 1,252 מעפילים – ניצולי שואה ממדינות מזרח ומערב אירופה וחברי תנועות נוער. הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה באמצעות סילוני מים וגז מדמיע, ירי מאקדחים והכאה באלות. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין.
בקיץ 1947, אחרי כחצי שנה במחנה, הגיעו צבי ואשתו ארצה והתיישבו בדרום תל אביב, סמוך למסגד חסן בק. צבי הסתדר בעבודה כמעצב (דקורטור), עד מהרה למד עברית והתערה בחיי הארץ. על אף התלאות הרבות שעברו עליו היה עליז ברוחו והשרה מעליזותו על אחרים.
בסוף 1947, בתחילת המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות, עברו בני הזוג מביתם שהיה סמוך ליפו לגור בבית מכרים ברחוב פינסקר במרכז העיר.
בראשית מלחמת העצמאות התנדב צבי למערכה, וצורף לגדוד 14 בחטיבה מספר 1, חטיבת "גולני". אחרי אימונים השתתף כלוחם בפעולות רבות באזור הצפון, לחם בבית לחם הגלילית, בעין דור, השתתף בליווי שיירות בעמק הירדן, לוביה ועוד בדרך לשחרור טבריה. בכל מקום מילא את חובתו במסירות, וכפרטיזן לשעבר היה מופת לאומץ ולעמידה איתנה בכל משימה מתוך בוז לסכנה.
ביוני 1948 הוצבה יחידתו באזור המושבה סג'רה (כיום – אילניה) בגליל התחתון, שהייתה בקו החזית מול ריכוזי "צבא ההצלה" הערבי שישבו בלוביה ובטורען וניסו להגיע לעפולה.
סיפר חבר: "תחת מטח אש קשה הגענו לסג'רה. המשלטים בסביבה תפוסים על ידי האויב. כוחנו דל אך מוכרחים להתגונן… ליכטר עבד בלי סוף, ויש לציין את עליזות רוחו בשעות קשות אלו. הרגיש את עצמו כל כך בטוח וחופשי, כאילו היה זה מקצועו מתמיד… בשעה 13:00 הפעיל האויב נגדנו תותחים ומרגמות… הפגז הרביעי נפל לידנו והרגשתי זעזוע קשה בכל גופי… התאוששתי כעבור רגעים ספורים ולפני עיני ליכטר מתגולל בכאבים בשלולית דם…"צבי נפצע קשה בגפיו, פונה לבית החולים בעפולה אך שם נפטר למחרת.
