הוריו של יצחק נרצחו על ידי הנאצים לנגד עיניו. רק הוא ניצל כיוון שהסתתר בקרב נוצרים ונחשב נוצרי. בהיותו בן 12 הצטרף לפלוגת פרטיזנים פולנים, שגם מהם העלים את יהדותו, ויחד איתם הסתתר ביערות וניסה לפגוע בגרמנים. רק עם כניסת הרוסים לאזור העז לגלות את מוצאו.
בתום המלחמה, בודד וגלמוד, העפיל יצחק ביולי 1946 לארץ ישראל באניית המעפילים "הגנה".
במרס 1947 עבר ללמוד בבית הספר המקצועי בצפת, שם התמחה במכניקה עדינה. הוא התגורר בפנימיית "עליית הנוער". לאחר שנותיו הקשות במלחמה היה לצעיר בודד שאינו בוטח באיש, ובקרב חבריו בני גילו נקרא "השקט". אף היחסים בינו לבין מדריכיו לא היו כשורה, ועם החרפתם עזב את ספסל הלימודים והתגייס לפלמ"ח, על אף גילו הצעיר.
יצחק הצטרף להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ איילת השחר, הכשרת "יציבים" (כיום בבית גוברין). בחברה זו נקלט מהר, בלט באימונים ומאז היה ראשון לכל פעולה נועזת עם גדודו – הגדוד הראשון של הפלמ"ח ("העמק"), שפעל במסגרת חטיבת "יפתח" – חטיבה מספר 11 ב"הגנה".
ביום ט' באדר א' תש"ח (19.2.1948) יצאה שיירה למנרה. כדי להגן עליה תפסו המגינים משלטים בדרך, אך באותו יום ניצלו הערבים את תנאי מזג האוויר הקשים במיוחד וארבו לשיירה. כאשר זו התרחקה מעט ממשטרת נבי יושע בדרכה למנרה פתחו הערבים באש, שכללה כדורים חודרי שריון. השיירה נעצרה, ורבים מנוסעיה נפגעו.
יצחק, שהיה ממגניי השיירה, לחם בעוז והצליח להציל את הרכוש מאובדן. בהמשך הלחימה נפל, היה אחד משלושה הרוגים באותו קרב.
בן שבע-עשרה בנפלו. יצחק נטמן באיילת השחר. ביום כ"ז באלול תש"ט (21.9.1949) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.
