נוימן יצחק (איזיו)

כל משפחתו של יצחק הושמדה בשואה, רק הוא עצמו עבר ממחנה למחנה וניצל.
בתום המלחמה שהה יצחק בבית הילדים של לנה קיכלר שהוקם בזקופנה שבפולין. לימים כתבה לנה קיכלר את הספר "מאה הילדים שלי", בו תיארה את תולדותיו של בית הילדים שניהלה ובו מוזכר גם יצחק.
ליצחק היה ברור כי אין לו מה לחפש יותר במחוזות בהם איבד את כל יקיריו, וכי עליו לחתור בכל הדרכים כדי להגיע לארץ ישראל ולחיות בין יהודים. הכרה זו היא שהובילה אותו ואת חברו לנטוש את פנסיון הילדים בזקופנה ולהצטרף לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור", קיבוץ שרק החל להתארגן בביטום שבשלזיה ושהתנאים בו היו קשים למדי, ובלבד שיוכלו לצאת בכל ההקדם מפולין לארץ ישראל.
ואכן, עד מהרה יצאו במסלול הבלתי ליגלי של ארגון "הבריחה" וההעפלה בדרך ארצה. כשנה התעכבו במחנות העקורים בגרמניה, וב-1 באפריל 1947 יצאו מצרפת לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה".
האונייה הפליגה מצרפת ועליה כ-2,600 מעפילים, אך אחרי כשבועיים של הפלגה יורטה על ידי משחתות הצי הבריטי. המלחים הבריטים הסתערו על הספינה וניסו להשתלט עליה, ובינם לבין המעפילים פרץ עימות אלים, במהלכו נהרגו שלושה מהמעפילים ועשרים נפצעו. האונייה נגררה לנמל חיפה, משם נלקחו המעפילים למחנות הגירוש בקפריסין. הפצועים והחולים שביניהם נעצרו במחנה המעצר בעתלית.
יצחק שהה במחנה הגירוש בקפריסין למעלה מחצי שנה. ב-22 בדצמבר 1947 הגיע לארץ, ונקלט עם קבוצתו בחברת נוער בקיבוץ חולתה, בגליל העליון.
קיבוץ חולתה היה אז יישוב ספר, שכבר מראשית מלחמת העצמאות נאלץ להתגונן מהתקפות הערבים. חברת הנוער הייתה תגבורת משמעותית למשק: הנערים השתלבו עד מהרה בעבודות המשק ובהגנת היישוב, ונותר להם מעט מאוד זמן ללימודים. מיד אחרי ששיכנו אותם בצריפים עשו להם הכרה עם מערך העמדות שסביב למשק, ואחרי אימון קצר בתפעול כלי נשק שילבו אותם בשמירה בלילות החורף הקרים.
גרעין ההשלמה של חברת הנוער מחולתה לא הצליח להיקלט בחוקוק, ורבים מחבריו עזבו. יצחק נותר בקיבוץ, מהאחרונים מקבוצתו. באותם ימים הוא נקלע למשבר אישי, ובדידותו במקום החדש הלכה והעמיקה. ככל שהדברים נגעו לחייו הפרטיים ומצוקותיו הוא היה סגור מאוד ולא נטה לשתף בהם אחרים, לבד מחבריו הקרובים ביותר. חוסנו הפנימי החל להיסדק, והוא אז בסך הכול נער בן 19.
ה"ישועה" הגיעה אל יצחק בצורת צו גיוס לשירות צבאי. הוצע לו להתגייס לנח"ל, שמשמעותו הייתה להחליף את חוקוק בשירות צבאי באחד מהקיבוצים בדרום, אך יצחק העדיף להתנסות בשירות צבאי רגיל.
בראשית ספטמבר 1950 התגייס לצה"ל והוצב ביחידה של הנדסה קרבית בפיקוד הדרום. תחילה הוצב בבסיס הדרכה, בהמשך שירת בפלוגת ציוד מכני כבד ומשם הועבר, במחצית נובמבר 1950, לפלוגת שדה חטיבתית.
במעט ימי החופש שקיבל מהצבא היה מגיע לחוקוק הרחוקה, וכדבר מובן מאליו היה עולה על הטרקטור ויוצא לעבודה.
אחת ממשימותיו המורכבות והמסוכנות ביותר של חיל ההנדסה הייתה פירוק שדות המוקשים שהונחו במהלך מלחמת העצמאות, לעתים ללא סימון מדויק.
מוקשים רבים הונחו באזור פלוג'ה (כיום אזור צומת פלוגות), שם נלכדו אלפי חיילים מצרים והתחוללו קרבות קשים בין חיילי צה"ל לכוחות המצריים. באזור זה, בעת פירוק שדה מוקשים, נהרג יצחק ביום י"א בתמוז תשי"א (15.7.1951).
בן עשרים בנפלו. יצחק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ חוקוק.
בקיבוץ יצאה חוברת לזכר יצחק.