ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. בחודשים שאחרי הכיבוש רוכזו היהודים בגטאות, והכשירים שביניהם נשלחו למחנות עבודה.
בשנים הבאות חוסלו גטאות פולין על ידי שילוח יושביהם למחנות השמדה. עד תום המלחמה נרצחו כשלושה מיליון מיהודי פולין.
לא ידועים קורות בני משפחתו של יוסף במלחמה, אך ידוע כי מלבדו כולם נספו. רק הוא שרד את המחנות, עבר גם דרך רוסיה וזכה להגיע ליום השחרור.
לאחר המלחמה חי עוד כמה שנים בפולין, ובתחילת 1949 הגיע לארץ במסגרת "עליית הנוער". כדי להקל על עלייתו רשמו אותו קרוביו בשמם – שם אמו, ספלניץ – ומאז הוא נשאר בשם זה. עם בואו נשלח הנער יוסף למוסד רמת-הדסה שליד טבעון, שם שהה תקופה קצרה ואז הועבר לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל.
במרחביה מצא יוסף את ביתו. חי במקום למעלה מחמש שנים, למד ועבד כטרקטוריסט. בגיל 15 הצטרף לגדנ"ע (גדודי נוער) ואף עבר במסגרת זו קורס מפקדי כיתות.
בשנת 1956 התגייס יוסף לצה"ל, לנח"ל. תחילה צורף ליחידת חי"ר ועבר קורס מפקדים, לאחר מכן עבר קורס צוותי טנקים והועבר לחיל השריון. היה טנקיסט בזמן מבצע סיני, ולאחר מכן עבר קורס מפקדי טנקים והוסמך כמפקד טנק בדרגת סמל.
בתחילת 1958 התנדב יוסף לשירות קבע כמפקד טנק.
בליל כ"א באב תשי"ח (6.8.1958) נהרג יוסף בתאונה בשעת מילוי תפקידו, כשעבר ברכב סמוך לקיבוץ גבת.
יוסף היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, תל אביב.
חבריו ליחידה של יוסף הוציאו חוברת בשם "דפים לזכרו".
