עם פרוץ מלחמת-העולם מיד אחרי סיימו את בית-הספר היסודי ופלישת הגרמנים, ברח אל היערות והצטרף אל הפרטיזנים.
בשנת 1942 שב בחשאי לעירו ומצא אותה ריקה מיהודייה ואף שריד לא נשאר ממשפחתו.
הוא נתפש בידי הגרמנים, נלקח למחנה-עבודה בגרמניה והתגלגל ממחנה למחנה עד יום השחרור. היה בין הראשונים שהתמסרו לפעולה ציונית בקרב שארית הפליטה בגרמניה והיה מהפעילים למען איחוד כל המפלגות בשאיפה אחת: עלייה ארצה.
היה בין מארגני קיבוץ-האיחוד בשם "נוחם" (נוער חלוצי מאוחד) שעל-יד פרנקפורט ע"נ מיין, והיה בין הראשונים מאותו קיבוץ שזכו לעלות ארצה.
בהגיעו לחופי המולדת באוגוסט 1946 באניית-המעפילים "יגור" גורש, אחרי התנגשות קשה עם האנגלים, עם כל המעפילים לקפריסין. גם שם לא נפלה רוחו והאמרה השגורה בפיו הייתה: "עוד לא אבדה תקוותנו". ב-22.12.1946 הגיע בשנית לארץ. תחילה ישב בראשון לציון ואחר-כך בתל-אביב. עבד כפועל-בניין ומצא סיפוק בעבודתו.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס עם הראשונים, שירת בחטיבת "כרמלי", נשלח למשמר הים ליד עכו והשתתף במבצע "בן-עמי" לשחרור הגליל המערבי.
בליל 14.5.1948 יצא באניית המעפילים "חנה סנש", שהפכה לאוניית חיל-הים הישראלי, מחיפה לחוף שבי- ציון בגליל המערבי. עם שחר ירדו מהאנייה למקום ההיערכות, קיבוץ רגבה, ומשם התקיפו את הכפר הערבי סמריה אשר בדרך עכו-נהריה. הכפר נכבש, אך הוא נפגע מכדור אויב, הובא לבית-החולים בנהריה, נותח פעמיים, התענה בייסורים קשים ומת אחרי חמישה שבועות, ביום י"ד בסיוון תש"ח (21.6.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.
