משה ובני משפחתו נכלאו בגטו אושוויץ. בשנה הראשונה למלחמה עוד היה משה מבקר בבית הספר, אולם מיד לאחר מכן נגזר עליו לצאת לעבודה קשה. אחיו, הצעיר ממנו בתשע שנים, נספה יחד עם הוריו במחנה אושוויץ. רק משה החזיק מעמד בעבודה במכרה הפחם, וזכה להגיע ליום השחרור.
בשנת 1946 עלה משה לארץ ישראל עם "עליית הנוער" – מפעלה של הסוכנות היהודית להעלאת ילדים ובני נוער לארץ ישראל, לקליטתם ושיקומם ביישובים ובמוסדות ולהכשרתם לחיי עבודה וחקלאות. הוא הגיע לירושלים, נקלט בחברת הנוער בחוות לימוד של "עליית הנוער" והיה מאושר.
בפרוץ מלחמת העצמאות גויס משה, ושירת כתותחן עד סוף המלחמה. לחם בעיקר בדרום, באזור משלטי עיראק אל-מנשיה ופלוג'ה. לקח חלק פעיל בהגנת קיבוץ גת (מצפון לקריית גת). "לא חת מפני המוות וידע להפיג את אימתו בבדיחות הדעת, אף כי לא בקלות ראש", מספרים חבריו, "הוא ידע לנהוג רצינות בכל אשר פנה ועשה".
כתום המלחמה החליט להמשיך את דרכו בצבא, בחיל התותחנים. שירת בגדוד שדה, עבר קורס לסגני מפקדי צוותים ותוך שנה הספיק לעלות לדרגת סמל תותחנים. כמפקד צוות תותחנים נודע בדאגתו לשלומם ולגורלם של פקודיו, והיה אהוב ומקובל על כולם. מפקדיו הכירו בכישוריו והמליצו על צאתו לקורס קצינים, אך משה תכנן לסיים את שירותו ולשוב לקיבוץ.
ביום כ"ו בחשוון תשי"ב (25.11.1951) נהרג משה בשעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים בכביש הר-טוב
