ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. במדינה חיו כשלושה ורבע מיליון יהודים, ובלודז' לבדה ישבו כ-225,000 יהודים, הקהילה השנייה בגודלה אחרי ורשה הבירה.
הגרמנים כבשו את פולין בספטמבר 1939, ומיד לאחר מכן הוחמר מצב היהודים במדינה. מתחילת הכיבוש ועד מרס 1940 גורשו מהעיר כ-70,000 יהודים. רבים מבין אלו שיצאו מרצונם נמלטו למזרח, לאזורים שבשליטת הסובייטים.
ישראל היה בן עשר שנים כשנלקח לגטו. עד תום המלחמה עונה בידי הנאצים, תחילה בגטו לודז' ואחר כך במחנות המוות אושוויץ ודכאו ובמחנות אחרים בגרמניה, אך שרד. עם שחרורו פנה לחפש את בני משפחתו, ומשנודע לו כי כולם עד האחרון שבהם נרצחו הועבר, כיתומים אחרים, לכפר נוער באיטליה.
ב-9 בנובמבר 1945 עלה ישראל לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער". לאחר כשבוע במחנה עתלית הגיע למוסד החינוכי-חקלאי במגדיאל, שם שהה עד פברואר 1947. בשל מחלת ריאות קשה, שקיננה בו מאז הימים שכלוא היה במחנות הריכוז, נמצא שאינו מסוגל להמשיך בעבודה חקלאית וישראל עבר למעון "עליית הנוער" בבני ברק, שם למד חייטות ועבד זמן מה במקצועו.
בתחילת מלחמת העצמאות התגייס ישראל. הוא צורף לגדוד 21 בחטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 של ה"הגנה". בתחילת יוני 1948 השתתף במערכה על ג'נין מול צבא הפלישה העיראקי שחדר לארץ.
משם נשלח עם יחידתו לגליל המערבי, לאזור ראש הנקרה.
ראס אל-נקורה (ראש הנקרה), בה עבר מעבר היסטורי ללבנון, הייתה תחנת גבול ומשטרה בריטית שנשלטה על ידי הערבים מאז סיום המנדט. ביום 23 במאי 1948, בסיום מבצע "בן עמי", כבשו לוחמי "כרמלי" את המקום, אך הערבים, מעמדותיהם בלבנון, תקפו את משטרת הגבול וכבשו אותה חזרה כעבור שבועיים וחצי, ב-11 ביוני 1948.
בו ביום, ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948), כבשו לוחמי "כרמלי" מחדש את המשטרה בקרב קשה, ומאז נותר המקום בשליטת ישראל. בקרב זה נפצע ישראל אנושות בראשו. לזמן מה נראה שהתאושש מפצעו, אך שלושה שבועות לאחר פציעתו היה זקוק לניתוח נוסף. בניתוח זה, ביום כ"ז בסיוון תש"ח (4.7.1948), מת בבית החולים בנהריה,
ישראל היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנהריה.
