הוריו של משה נרצחו באושוויץ. מכל משפחתו רק הוא שרד, לאחר שהתגלגל ממחנה עבודה אחד למשנהו, נתנסה בתלאות ובמחלות אך החזיק מעמד עד לשחרור.
אחרי שחרור הונגריה מהכיבוש הנאצי עבר משה לבירה בודפשט, החל לעבוד והצטרף לארגון נוער ציוני. עם חברים מארגונו יצא לגרמניה, ומשם ניסו להעפיל ארצה. בסוף 1946, לאחר המתנה ארוכה, הפליג משה לארץ ישראל באניית המעפילים "כנסת ישראל". האונייה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחנה מעצר בקפריסין.
משה המתין בקפריסין עד לקבלת רישיון עלייה במסגרת "עליית הנוער", והגיע לארץ ביום 27 באוגוסט 1947. עם בואו נשלח לחברת נוער עולה במשק חפציבה שלמרגלות הגלבוע. הוא נקלט במשק, עבד בשקידה במחצבת השיש והשתדל ללמוד עברית. הלימודים היו קשים עליו, אך בהתנהגותו ובהשתדלותו נתחבב על החברים.
כשפרצה מלחמת העצמאות דרש משה כי יגייסוהו. החברה והמדריכים התנגדו לכך, כי לדעתם עוד לא השתרש דיו בחיי הארץ, אך הוא עמד בתוקף על רצונו להתגייס. לבסוף נעתרו להפצרותיו וב-1 באפריל 1948 גויס. במשך שבועיים עבר אימונים במחנה בגבעת זייד, ואחר צורף לגדוד "העמק" – הגדוד הראשון של הפלמ"ח. בשלהי אפריל 1948 הועבר הגדוד צפונה ומאז לחם במסגרת חטיבת "יפתח" – חטיבה מספר 11 ב"הגנה".
משה השתתף עם גדודו בקרבות מלכיה כנגד צבא הפלישה הלבנוני ו"צבא ההצלה" הערבי בפיקוד קאוקג'י במחצית מאי 1948, ובפעולות נוספות בגליל העליון.
ביוני 1948 הורד הגדוד לאזור לטרון כדי לסייע במבצע "דני" לפתיחת הדרך לירושלים, והוצב באזור הכפר הערבי אל קובאב (כיום מושב משמר איילון). חלק מאנשי הגדוד, ומשה ביניהם, נשלחו לסייע בהגנת קבוצת גזר מפני כוחות הלגיון הערבי שחנו בסמוך לה.
בצהרי יום ג' בסיון תש"ח (10.6.1948), שעות אחדות לפני כניסת ההפוגה הראשונה במלחמה לתוקף, התארגן הכוח הערבי, שמנה פלוגת לגיון, כוחות בלתי סדירים ושריוניות, ותקף את קיבוץ גזר. האש הכבדה שהומטרה הרסה את עמדות המגן ושיתקה כל אפשרות של התנגדות מאורגנת. הירדנים הצליחו לפרוץ למשק ולכבוש אותו. בקרב זה נפלו כשלושים לוחמים ומשה ביניהם. עוד כשלושים מגינים נפלו בשבי הירדנים.
קיבוץ גזר שוחרר על ידי לוחמי "יפתח" שעות ספורות לאחר מכן.
משה היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגזר.
