עם הקמת המדינה הסלובקית החלה רדיפת היהודים בברטיסלבה. בשנת 1941 גורשו אלפי יהודים לערים אחרות, ובאביב 1942 נשלחו משפחות שלמות למחנה ההשמדה מיידאנק. בהמשך שולחו אלפי יהודים ללובלין ולאושוויץ.
עד תום המלחמה נרצחו כ- 70,000 מיהודי סלובקיה, כשמונים אחוז מהיהודים שחיו באזור לפני המלחמה.
הוריו של יהודה נספו באחד ממחנות ההשמדה. יהודה הנער נמלט מעירו, הצטרף לכוחות הפרטיזנים בסלובקיה וכך ניצל ממחנות הריכוז. בשנת 1944 אומץ על ידי קרובים, שחינכוהו לציונות ולאהבת עמו. יחד עמם הסתתר בבונקרים וביערות, ועבר את תלאות המלחמה בשלום.
אחרי השחרור המשיך יהודה את לימודיו בבית ספר. בשנת 1946 החליטו הוריו המאמצים לעלות לארץ ישראל, ושלחוהו לפניהם במסגרת "עליית הנוער". יהודה התחנך בחברת הנוער בדגניה ב', חיש מהר התאקלם, תפס את מקומו בעבודה, הצטיין בלימודים והיה פעיל בחיי החברה. עליז ותוסס חיים היה, מתלהב מחיי הקבוצה, מסור אליה ואהוב ביותר על חבריו.
עם סיום ההכשרה הצטרפו יהודה וחבריו לקבוצת גבים שבנגב.
לקראת ההכרזה על הקמת המדינה היה יהודה בין הראשונים שהתנדבו לחטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12 ב"הגנה", שהמטה שלה היה בקיבוץ גבים. מאז השתתף בקרבות החטיבה באזור הדרום.
ביולי 1948 השתתף יהודה בהתקפה על משלטי כאוכבה במבצע "מוות לפולש".
בליל י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) תקפו לוחמי חטיבת "הנגב" את משלטי המצרים בכאוכבה וחוליקאת (כיום אזור חלץ). המצרים בנו רשת של מוצבים חפורים היטב ואף נסתייעו בארטילריה, וההתקפה של לוחמי "הנגב" על המשלטים המצרים נכשלה. בקרב נהרגו כעשרים לוחמים, ביניהם יהודה.
שלושה חודשים מאוחר יותר, במבצע "יואב", הצליחו לוחמי "הנגב" ו"גבעתי" לסלק את שארית צבא הפלישה המצרי ולפתוח את הדרך לנגב הנצור.
יהודה היה בן שמונה-עשרה בנפלו. הוריו המאמצים, רעיה ומשה לוינגר, הגיעו לארץ רק אחרי נפילתו.
