שוורץ ברוך

עד תום המלחמה נספו כמחצית מיהודי רומניה. רבים מהם נרצחו בטרנסניסטריה, שהייתה לגיא ההריגה של ארץ זו.
ברוך היה היחידי ששרד מכל משפחתו. לאחר המלחמה חי ברוך עוד זמן מה ברומניה, עד שעלה לארץ ישראל. אוניית המעפילים בה עלה נעצרה על ידי הבריטים וכל אנשיה נשלחו לקפריסין, משם הצליח ברוך להגיע לארץ רק במאי 1948, סמוך להכרזת המדינה.
מיד בבואו, בעיצומה של מלחמת העצמאות, התגייס ברוך בתל אביב ונשלח לבסיס בתל ליטוינסקי (תל השומר). שם, בין המתגייסים הרבים, אבדו לו תצלומי משפחתו, שהיו הזיכרון היחיד מחייו ברומניה.
ברוך הוצב לחיל הרגלים, השריון ולחטיבת "גבעתי" – חטיבה 5. חבר שהתגייס עמו מעיד עליו כי היה מלא שמחה על כי ניתן לו להיות חייל ולשאת נשק, מרגע שקיבל את רובהו לא הניחו מידו ולא נפרד ממנו. אותו חבר אף סיפר כי ברוך היה מאושר כפליים משנודע לו שמחלקתו נשלחת לנגב להילחם בפולש המצרי.
ב-20.5.1948 נשלחו כמה יחידות של "גבעתי" כתגבורת לקיבוץ ניצנים.
קיבוץ זה, ששכן צפונה מאשקלון במישור החוף הדרומי, סבל מהתנכלויות ערבים מראשית המלחמה, היה מבודד ואספקה הגיעה אליו רק בשיירות מאובטחות, שהותקפו בדרכן לעיתים קרובות. ב-15.5.1948 פלש הצבא המצרי לישראל, ולאחר שנבלמה התקדמותו צפונה ליד אשדוד נותר קיבוץ ניצנים בעורפם. המצרים הבינו כי נקודה זו יכולה לשמש בסיס לפעילות כוחות ישראל וריכזו כוח ניכר כדי לכובשה. באותו זמן כבר פונו מהקיבוץ מי שאינם לוחמים, ונותרו בו כ-70 חברים ושתי מחלקות של "גבעתי".
ההתקפה המצרית על ניצנים החלה בליל 6/7 ביוני 1948. מבעוד לילה הופגז המשק קשות, ועם בוקר החלה הסתערות הרגלים. ההסתערות הראשונה נבלמה באש המגינים, אך בצהריים הצליחו המצרים לחדור למשק. מגיני המשק נסוגו למבנה שכונה "הארמון", ובשעה 16:00, לאור אבידותיהם, חוסר הקשר עם החוץ וכיתורם המוחלט, נאלצו להיכנע.
בקרב ביום כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948) נפל ברוך. היה אחד ההרוגים האחרונים לפני הכניעה.