הוריו של נחום היו בין הנרצחים בגטו לודמיר. הוא עצמו נלקח למחנות עבודה, החזיק מעמד בכוחותיו האחרונים והצליח להישאר בחיים.
מיד בתום המלחמה הצטרף נחום לשיירות הפליטים, והגיע למחנה עקורים ליד מינכן. בשנת 1946 עלה ארצה. התגורר ברמת יצחק שברמת גן, ומאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 עבד בבית חרושת "אדרת" – מטווית צמר סרוק ובית חרושת לאריגה בתל אביב.
באותם ימים הצטרף נחום למחתרת האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) ונטל חלק בפעולות הארגון נגד הבריטים.
בשנת 1948 התגייס נחום לחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5. הוא שובץ בגדוד 53 ("הפרברים") ונטל חלק בקרבות הקשים שניהלה החטיבה כנגד הפולש המצרי והירדני. בקרבות הביא לידי ביטוי את הניסיון והידע הרבים שרכש בימי שירותו באצ"ל.
ביולי 1948 השתתף בקרב בכרתיה במבצע "מוות לפולש".
במבצע "מוות לפולש", בתום ההפוגה הראשונה במלחמה, נעשה מאמץ גדול לכבוש את רצועת הביצורים המצריים שהוקמה לרוחב הנגב, ואשר ניתקה אותו מלב מדינת ישראל הצעירה.
כרתיה היה כפר ערבי קטן ששכן בנגב הצפוני (כיום אזור המושבים קוממיות ורווחה) ובתחומו בנה צבא הפלישה המצרי מתחמים מבוצרים.
בבוקר י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) הצליח הכוח הישראלי לכבוש את כרתיה. בעת הדיפת התקפת הנגד של המצרים נהרג נחום.
