אין הרבה פרטים על קורות יצחק ומשפחתו בשואה, אך ידוע כי מלבדו כולם נספו.
זמן קצר אחרי תום המלחמה הגיע יצחק לאיטליה, וב-19 ביוני 1946 עלה בנמל סוונה על אוניית המעפילים "יאשיהו ווג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר.
הבריטים איתרו את הספינה בלב ים, הצמידו אליה משחתת והנחיתו על סיפונה חיילים. המעפילים הניפו כרזה באנגלית בה נכתב: "שרדנו את היטלר, המוות לא זר לנו. דבר לא ירחיקנו ממולדת היהודים. דמכם בראשכם באם תעזו לירות באוניה בלתי חמושה זו". הבריטים אמנם לא ירו, אך ליוו את הספינה עד הגיעה לנמל חיפה, שמונה ימים לאחר צאתה לדרך. בחיפה הורדו ממנה המעפילים והובלו למחנה המעצר בעתלית.
יצחק וחבריו מ"השומר הצעיר" שוחררו ממחנה עתלית לאחר שבועיים. הם חברו לגרעין על שם טוסיה אלטמן – גרעין שהתיישב זמנית בקיבוץ עין המפרץ.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה, נשלח יצחק יחד עם הגרעין שלו כתגבורת לקיבוץ דן בגליל העליון המזרחי.
קיבוץ דן, מיישובי "חומה ומגדל" בצפון עמק החולה, שכן על אחת הדרכים הקדומות שחיברו בין סוריה לארץ ישראל. מיקומו האסטרטגי הפך אותו ליישוב משלט במלחמת העצמאות (ואף שנים אחר כך). מראשית המלחמה היו חבריו הבוגרים מגויסים לארגון ה"הגנה", ולאחר מכן להגנה המרחבית של צה"ל. עם חבריו השתתף יצחק באימונים הצבאיים ובמהרה נשא אף הוא בעול הביטחון. הוא מילא באחריות את חובותיו בעבודה ובשמירה, ללא לאות ומתוך הזדהות.
ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948) בשעות הבוקר החלה התקפה כבדה על קיבוץ דן מכיוון תל אל-קאדי (כיום תל דן). הקיבוץ לא היה מבוצר וחסרו בו תעלות קשר. יצחק מיהר לעמדת ההגנה שלו כשהוא חשוף לאויב, ונפגע אנושות מצרור יריות. חבריו נשאוהו אל נקודת העזרה הראשונה, אולם הוא נפטר מאיבוד דם.
