כל משפחתו של יעקב נלקחה למחנות הסגר והשמדה ונרצחה. הוא היחידי ששרד בחיים, לאחר שהיה כלוא שלוש שנים במחנה עינויים. עם השחרור חזר לבריסל, משם עבר לאנטוורפן וחיכה לאישור כניסה לארצות הברית, שם גרה דודתו, קרובתו היחידה ששרדה. בימי הגזירות למד אמנם להסתגל לכל תנאי החיים, אבל החלטתו הייתה איתנה – לנטוש את היבשת הארורה, בה איבד את כל היקר לו.
המאבק בבריטים ובערבים בארץ, ובשורת מלחמת העצמאות שהחלה כאן, עוררו ביעקב, שעדיין שהה בבלגיה והמתין לאישור יציאה, את רגש המולדת. מבלגיה עבר לצרפת, הצטרף למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) והגיע לארץ ב-12.7.1948. על סיפון האנייה בה הגיע שימש מתורגמן – דוברי שמונה לשונות היו באנייה זו, וידיעותיו בעברית היו לעזר רב.
עם בואו לארץ צורף יעקב לחיל השריון ולגדוד 54 בחטיבת "גבעתי", חטיבה 5. הוא הוכשר כחובש, וגילה הצטיינות רבה בקרבות הגדוד בתפקידו כחובש פלוגתי. לקרוביו בארצות הברית שלח מכתבים מלאי התלהבות מהארץ, אם כי הדגיש ש"לא בא הנה לשם שעשוע".
בנובמבר 1948 לחם יעקב עם יחידתו בדרום, באזור עיראק אל-מנשיה.
עיראק אל-מנשיה היה כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עתיק (כיום תל עיראני, בקרבת קריית גת) והפך למתחם מצרי מבוצר, חלק מ"כיס פלוג'ה" בו נלכדו אלפי חיילים מצרים לאחר קיץ תש"ח. הכוחות המצריים התבססו בסמוך לכביש שבין מג'דל (כיום מגדל) לבית ג'וברין (כיום בית גוברין), במטרה לחבר בין ציר פלישתם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון.
מערך הביצורים המצרי ניתק את הנגב ממדינת ישראל הצעירה וסיכן את היישובים היהודיים הסמוכים. לפיכך נעשו כמה ניסיונות לכבוש את עיראק אל-מנשיה, כולל במבצע "יואב" באוקטובר 1948, אך לא צלחו.
ביום כ"ג בחשוון תש"ט (25.11.1948) השתתף יעקב בקרב של יחידתו באזור עיראק אל-מנשיה. במהלך הקרב, עת חש לטפל בפצוע, נפגע מכדור בראש ונהרג.
