אברמסון עטרה

במסגרת "מבצעי ההפחדה", שאורגנו לפי הוראותיו של הימלר, סבלה הקהילה היהודית בוויילון מפעולות טרור ורצח שכללו גם תליות פומביות. אחת מהן התרחשה ביום 6 בינואר 1942, אז תלו הנאצים בפומבי עשרה יהודים. באפריל 1942 הוצאו מוויילון 2,000 איש ונשלחו למקום לא ידוע. אלפי יהודים גורשו לחלמנו, וכ-900 איש הועברו לגטו לודז'.
כעבור ארבעה חודשים נערך מבצע חיסולו של גטו ויילון. תחילה נרצחו החולים המאושפזים בבית החולים, ומי שניסו להסתתר נורו למוות. יהודי הגטו נצטוו להתייצב בכיכר העיר ומשם הובלו אל הכנסייה המקומית, שם הוחזקו צפופים ודחוסים במשך ארבעה ימים. בהתאם להחלטות "ועידת ונזה", בה סוכם על ביצוע החיסולים בהדרגה, נערכה סלקציה, ומי שלא נבחרו לעבודות כפייה הוסעו לחלמנו, שם נרצחו במשאיות הגז.
משפחתה המסועפת של עטרה הושמדה בשואה, אך היא הצליחה להינצל. בתחילה הוגלתה למחנות הסגר בגרמניה, אחר כך הובאה למחנה המוות אושוויץ והתענתה שם בייסורים נוראים, אך שרדה.
עם השחרור בשנת 1945 הצטרפה עטרה, שהייתה בעלת רגש דתי עמוק ותמיד הקפידה בתפילתה הרצינית ובזהירותה בשמירת מצוות, לקיבוץ דתי של תנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שאיגדה נוער יהודי מכל המפלגות הציוניות בשאיפה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה חיי הגשמה. נוח"ם הקימה בגרמניה כמה חוות הכשרה, ובאחת מהן שהתה עטרה זמן מה. בהמשך עברה עם חברי התנועה את הגבול לאיטליה.
אחרי עוד נדודים הצטרפה באביב 1946 לקבוצת "אילה" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא", קבוצה שהחלה הכשרה זמנית באיטליה, בווילמדונה שליד אלסנדריה. עטרה מצאה את מקומה בקבוצה החדשה, למדה עברית והשתתפה בכל פעולות התרבות. יחד עם חבריה העפילה ארצה ב-2 באוגוסט 1946 באונייה "כ"ג יורדי הסירה".
האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה-די-מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים מארצות מזרח ומרכז אירופה, חברי תנועות נוער שונות. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה על ידי מטוס סיור, ומשחתת של הצי המלכותי הבריטי השתלטה על הספינה וגררה אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, אך לאחר מאבק אלים הועלו בכוח לאונייה בריטית ונלקחו למחנות בקפריסין.
עטרה וחבריה שהו כחצי שנה במחנה בקפריסין. היא זכתה להגיע לארץ רק בסוף פברואר 1947. קרוביה הפצירו בה שתישאר אצלם, אך בהיותה נלהבת לחיי קיבוץ ביכרה להצטרף לכפר עציון, שנוסד על ידי חברי תנועתה עוד בגליציה ב-1934. עד מהרה נקלטה במקום ובחברה, והחלה רוכשת ביטחון בשפה העברית.
כפר עציון היה הראשון ביישובי גוש עציון שבלב הר חברון. על פי החלטת החלוקה של האו"ם, החלטת כ"ט בנובמבר 1947, לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו, וצרו עליו מכל עבר.
בשל שליטתו של גוש עציון על הכביש המחבר בין חברון לירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי הלגיון הירדני בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש והצליחו לבתרו לשניים.
למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ כוח הלגיון את ביצורי כפר עציון כשבעקבותיו המוני ערבים מכפרי הסביבה. המגינים הישראלים הצטוו להפסיק את האש ולהיכנע והתרכזו ליד בניין בית הספר. לפתע פתחו הערבים באש על הנכנעים. חלקם נהרגו, ואחרים הצליח לברוח אל מרתף המנזר הגרמני, ממנו ניסו להמשיך להילחם. הערבים, שלא יכלו לחדור לתוך המקלט, השליכו פנימה רימונים רבים ולבסוף פוצצו את הבניין על יושביו.
נשות הכפר, ובהן עטרה, שהו בתחנת העזרה הראשונה שבמקלט, שם שימשו כחובשות. עם כל יושבי הבניין נקברה עטרה למוות תחת ההריסות.