באפריל 1945 שוחרר מחנה דכאו על ידי האמריקאים, ומיכאל נמצא בו כשמכל משפחתו הגדולה לא נותר איש.
הוא נדד בין מחנות העקורים באירופה והצטרף לתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" שפעלה במחנה ההכשרה בפרנוואלד, מבצר צבאי אשר הוסב על ידי האמריקאים למחנה בו התקבצו פליטים יהודים.
ממחנה ההכשרה עלה מיכאל לארץ ישראל. באמצע שנת 1947 הוא הגיע סמוך לחופי הארץ על סיפון אוניית מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", אך האונייה נתפסה בידי הבריטים וכל מעפיליה גורשו למחנה המעצר בקפריסין. מאוחר יותר עבר לגור בתל אביב.
במחצית מאי 1948, לאחר שאיבד את דודו היקר לו אשר נפל בקרב, החליט מיכאל להתגייס לצבא ההגנה לישראל. הוא שירת בחטיבה "שבע" שהתארגנה במהירות ערב הקמת המדינה, חטיבה שמשימתה הראשונה הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים.
מיכאל נמנה עם לוחמי גדוד 71 שנשלחו לאזור לטרון, אך הספיק ללחום עם גדודו שבועות בודדים בלבד. הוא נפל באסון נשק שאירע בעת ההפוגה הראשונה, ביום כ' בסיוון תש"ח (27.6.1948), במשלט ישראלי שהגן על "דרך בורמה" אשר נפרצה כדי לעקוף את לטרון ובאב אל-וואד.
בן עשרים בנפלו. מיכאל נטמן תחילה בנען, וביום ב' בסיוון תש"י (18.5.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.
