ישראל ישב שלוש שנים במחנות ריכוז נאציים. בתקופה זו נספו רעייתו וכל משפחתו.
משנקרתה לו הזדמנות הוא נמלט לרוסיה, וכמו יהודים אחרים מצא את דרכו אל שורות הצבא האדום, בשאיפה לקחת חלק בהבסת הגרמנים ולנקום, ולו במעט, על רצח שארי בשרו ובני עמו. במהלך שלוש השנים בהן שירת בצבא האדום השתתף במבצעים קרביים קשים, בין היתר היה בין כובשי ברלין ב-1945.
עם תום המלחמה הגיע ישראל לאיטליה, וביולי 1948 עלה משם ארצה במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ). גח"ל כלל עולים יהודים משארית הפליטה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה לחמו בצבאות שונים ואשר התנדבו ללחום במלחמת העצמאות. הם אורגנו, גויסו ואומנו על ידי שליחי ה"הגנה", ובהגיעם לארץ פוזרו בחטיבות צה"ל השונות.
ישראל צורף לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 – ולחם בשורות "שועלי שמשון", מהפלוגות המובחרות שבחטיבה. הוא היה החייל הוותיק ביותר בפלוגתו. בלחימתו גילה אומץ לב, תושייה ונחישות. בין היתר השתתף בפריצת הדרך לנגב. את חופשותיו בילה בדירה ששכר בתל עמל, סמוך לחיפה.
בליל 2/3 בנובמבר 1948 יצא ישראל עם פלוגתו להתקפה על "משלט 6" שעל "דרך בורמה המצרית" – דרך חלופית אותה סללו המצרים מדרום למשטרת עיראק-סואידן הסמוכה לקיבוץ נגבה, במטרה לתגבר את אלפי לוחמיהם הנצורים ב"כיס פלוג'ה" (כיום אזור צומת פלוגות – קריית גת). היה זה הניסיון השמיני לכבוש את המשטרה. מחלקתו הצליחה לפרוץ למשלט ולחדור אליו, ובמקום התפתח קרב עז. ישראל השליך רימון לתוך העמדה המצרית, אך צרור של חמישה כדורים ממכונת ירייה "ויקרס" נורה עליו, פגע בבטנו ופצע אותו פצעי מוות.
