בוימינגר יוסף (קאז'יק)

יוסף נותר יחידי מכל משפחתו. הוריו, אחיו וסבתו הושמדו, ודודיו הוגלו לסיביר הרחוקה.
בתקופת הכיבוש הוא התחזה לנוצרי וחי בפולין ובהונגריה בשם המושאל "קאז'יק". לבו היה ער למצוקות אחיו היהודים ולא אחת סיכן את עצמו בפעולות עזרה. לבסוף נתעורר חשדם של הגרמנים ובעודו בהונגריה נאסר. הוא עבר עינויים קשים ונשלח לאושוויץ, אך הצליח להחזיק מעמד.
יוסף הועלה על אחת הרכבות שעשו דרכן לגרמניה, וכל עוד נפשו בו קפץ מהקרון. הוא מצא מקלט בצ'כיה, שם שהה עד למיגורם הסופי של הנאצים.
בתום המלחמה עבר לפריז שבצרפת והצטרף לקבוצת ילדים יתומים שנקבצו במסגרת "עליית הנוער". במסירות אין קץ היה מעביר להם שיעורי עברית ומרצה בפניהם את כל הידיעות אותן רכש בשנות חייו הסוערות. קרוביו ניסו להשפיע עליו כי יהגר לאמריקה, אך הוא דחה את ההצעה ועמד בתוקף על דעתו כי את חייו ישקם רק בארץ ישראל.
בקיץ 1945, לאחר שנכזבה הציפייה לקבל את הסרטיפיקטים המיוחלים, החליטו ב"עליית הנוער" להעלות את קבוצת הילדים בדרך בלתי ליגלית. יוסף וחבריו עלו על אוניית מעפילים, אך כשקרבו לחופי הארץ תפסו אותם הבריטים וכל העולים נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
מחנה עתלית, סמוך למושבה עתלית שבחוף הכרמל, הוקם על ידי הבריטים בסוף שנות השלושים במטרה לכלוא בו יהודים שהגיעו לארץ ללא היתר עלייה, או שנחשדו בפעילות מחתרתית. מאות מעפילים היו עצורים בו, ובתקופות מסוימות אף אלפים.
יוסף היה בין הנמלטים מעתלית באותו לילה. הוא הגיע לקיבוץ דפנה, שם התמסר ללימודי העברית – את המילון של גור (יהודה גור גרזובסקי) למד ממש בעל פה. כעבור מספר שבועות כבר החל לשלוח לקרוביו מכתבים בעברית צברית, מתובלת בביטויים ססגוניים.
אך חייו בקיבוץ לא הניחו את דעתו ודווקא שם גברה בדידותו. יוסף, שביקש לשכוח את תקופת המאבק, לא אהב שכינוהו בשם "קאז'יק", והיה אומר: "בארץ אני מתחיל את חיי מחדש". הוא שקד על לימודיו בכל רגע פנוי והתכונן לבחינות הבגרות, מתוך שאיפה להתקבל ללימודים גבוהים בטכניון.
בתקופה זו התחוללה בנפשו מהפכה, וזאת ללא כל השפעה חיצונית. אף כי מוצאו ממשפחת חסידים ותלמידי חכמים הוא לא היה אדוק ביותר בילדותו, וכאן, חש לפתע צורך לעבור לסביבה דתית, לשוב לצור מחצבתו ולשמור מצוות כמו אבותיו. לאחר שגמר אומר בדעתו לשנות את סביבת המגורים ואת אורח חייו שוב לא ניתן היה למנוע זאת ממנו, ובעזרת "עליית הנוער" עבר לבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם נקלט בסקטור הדתי.
הנער, שתנאי חייו לא אפשרו לו ללמוד בבית ספר מסודר, ביקש למלא את כל שהחסיר בשנות התופת הנאצית, השקיע את כל מרצו ומאודו בתורה ובלימודי היהדות והיה "מתמיד" של ממש.
יוסף היה חדור הכרה לאומית עמוקה, וכשפרצה מלחמת העצמאות היה בין הראשונים להתייצב. הוא צורף לחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6 ב"הגנה"), ונמנה על חיילי החי"ש (חיל השדה) – מהיחידות המובחרות של החטיבה. יחד עם חבריו נשלח מירושלים לתגבר את גוש עציון הנצור. עם הפלוגה הדתית אליה השתייך הגיע לגוש בינואר 1948, זמן קצר לאחר נפילת 35 לוחמים שניסו להגיע לשם (שיירת הל"ה).
את שעבר עליו בגוש עציון הנצור תיאר יוסף לקרוביו במכתב שהשתרע על פני עשרות עמודים. בכנות רבה הוא מספר על רגעי הקושי והמשבר עם המפקדים, על השונות בין המגויסים השונים, ומתעד את החיים באווירת חוסר הוודאות, כשהקשר החיצוני היחיד עם שאר אזורי הארץ נעשה באמצעות מטוסים שהצניחו לגוש אספקה, ציוד ותחמושת. קטע ממכתבו שנכתב מ"הגבעה הצהובה": "… כבר יום רביעי שיורדים גשמים עצומים בליווי רוחות עזות, וערפל סמיך מכסה את הכול, עד כדי כך שלא רואים בן אדם במרחק של כמה מטר. אני מפקפק אם השבוע יכול לטוס אווירון. לכן אין לנו השבוע עיתונים, והואיל ובגלל הגשם איננו יורדים מהגבעה לאכול, לא שומעים גם את הרדיו ולא יודעים מה מתרחש בעולם. גם הדואר אינו מגיע הנה במזג אוויר כזה ואינו יוצא מכאן…"
בעת שהותו בגוש עציון, עבר יוסף אימונים והוכשר כחבלן: "חיש למדתי את המקצוע", סיפר, "התיידדתי מאוד עם המפקד והמדריך, והוא סמך עליי והטיל עליי תפקידים אחראיים. התחלתי כבר לעבוד באופן עצמאי".
ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי "הלגיון הירדני" בהתקפה רבת עוצמה על משלטי גוש עציון והצליחו לבתרו לשניים. חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי ערבי רב מכפרי הסביבה, כבשו כמה משלטים בסביבות כפר עציון.
למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ לכפר עציון כוח משוריין ירדני כשבעקבותיו המון ערבי מכפרי הסביבה, ותוך הפגזה עזה כבש את הכפר.
בקרב האחרון מילא יוסף תפקידי קשר חשובים מטעם מפקד הכפר, כשכדורי האויב השיגוהו ופצעוהו פצעי מוות. בן עשרים היה בנפלו.