עד שנת 1941 הצליחה משפחתו של אברהם להישאר מאוחדת בעיר מגוריה, אך אז נפרדה החבילה. אברהם נלקח מעל הוריו ונשלח במשאית לאי-שם. תחילה עוד קיבל מהם ידיעות, אך לאחר זמן נודע לו כי הוצאו להורג בתאי הגזים על ידי הנאצים יימח שמם.
בן 16 היה כשהחל לנדוד ברחבי הרייך, יתום וגלמוד, מובל ממחנה ריכוז אחד למשנהו. הוא עבד עבודות כפייה, סבל קור, רעב ותחלואים, ולבסוף הגיע למקום הנורא מכול – אושוויץ. בקושי רב הצליח לשרוד את התופת תחת איום תמידי של מוות, וימים רבים התקיים רק ממרק דל עשוי מקליפות רקובות. באושוויץ הועסק בעבודת פרך של סיקול אבנים על יד תחנת הרכבת, כשהוא נאלץ לצפות במשלוחי האדם המובלים לשרפה. בדרך נס ניצל משם, ואחר הועבר למחנה אחר בקרבת בוכנוואלד.
בהגיע השמועה על התקרבות הרוסים לעבר גרמניה, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה. האסירים, רובם יהודים, הובלו בטורים ארוכים במסע רגלי מפרך בקור העז, ביערות מכוסי שלג, במה שכונה "צעדת המוות". המסע נמשך כשישה שבועות ללא מנוחה, שינה ומזון. בדרכם נקרה להם מחסן ובו גרגירי חיטה. המון האדם התנפל על השקים יקרי המציאות ובתוך ההמולה והדוחק היו גם נפגעים בנפש.
אברהם, שרגלו היחפה קפאה, ביקש את נפשו למות, אולם חבריו תמכו בו, המריצוהו ועודדו אותו להמשיך. הוא החזיק מעמד עד שהובא לבית החולים, וכך ניצל.
בתום המלחמה, לאחר שהתאושש מעט וכוחותיו שבו אליו, היה אברהם אחד מ-15 צעירים וצעירות שייסדו את קבוצת ההכשרה הראשונה שקמה בגרמניה לאחר השואה – "קיבוץ בוכנוואלד". הרעיון להקים קיבוץ הכשרה נולד עוד בתקופת המלחמה אצל קבוצת אסירים במחנה, דתיים וחילונים יוצאי גרמניה ופולין, רובם בעלי רקע חלוצי או נטיות ציוניות. הם החלו את הכשרתם בחווה גרמנית באזור ויימר ולאחר מכן עברו מערבה לבוואריה, שם פעלו במשך שלוש שנים.
חברי הקבוצה העפילו ארצה באוניה "נתן א'", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה" ויצאה מנמל בארי שבאיטליה ב-27 באוגוסט 1945 כשעל סיפונה 73 מעפילים, חברי תנועות חלוציות. ביום 8 בספטמבר 1945 הגיעה האונייה לחוף קיסריה, ובטרם הצליחו הבריטים לאתרה הורדו המעפילים והתפזרו ברחבי הארץ.
בהגיעם לארץ הצטרפו חברי "קיבוץ בוכנוואלד" לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שם שהו כשנתיים. אברהם היה לחבר המשק, הסתגל לתנאים החדשים וחיש מהר כבש לו ידידים ומכרים.
מחסור בעבודה אילץ אותו לעזוב גם עבודה זו והוא עבר לעבוד בבית החרושת של לוין אפשטיין בבת ים, כשברקע מתגברות פעולות האיבה והסכנה הולכת ומתקרבת. בעברו מחדר עבודתו לחדר האוכל היו כדורי האויב מתעופפים מעל לראשו, ופעם אחת אף חדר כדור למכונה עליה עבד. גם בחדרו שבשכונת שפירא שרקו הכדורים בלילה מעל חלונו ולא נתנו לו מנוח.
אברהם לא פחד ולא נרתע, וכחבר פלמ"ח נאמן תרם את חלקו לשמירה ולהגנת גבולות תל אביב אל מול ערביי יפו.
במרס 1948, משיצא צו הגיוס, התייצב אברהם בין הראשונים. הוא צורף לחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח – חטיבה מספר 12 ב"הגנה" – והוצב בגדוד השני ("הנגב הצפוני"), שלוחמיו התפזרו ביישובי הנגב הנצור.
בראשית המלחמה נשלח לבארות יצחק, מיישובי הקיבוץ הדתי בנגב הצפוני, שם עבר אימונים והכשרה. הודות להצטיינותו נשלח עם מחלקתו לסייע לכפר דרום, ונטל לעצמו את התפקידים המסוכנים ביותר.
כפר דרום, יישוב יהודי סמוך לעזה, היה בין אחת-עשרה הנקודות העבריות שעלו להתיישבות במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946). בשל מיקומו האסטרטגי על כביש החוף היה היישוב היהודי הראשון שהותקף, עוד קודם לסיום המנדט הבריטי.
ביום ב' באייר תש"ח (11.5.1948) הותקף כפר דרום בידי יחידות של "האחים המוסלמים" שפעלו תחת הפיקוד הצבאי המצרי הסדיר. בהתקפתו העזה הסתייע האויב ברכב משוריין, וההפגזה הכבדה שנחתה על היישוב הרסה את בתיו ואת ביצוריו.
אברהם וכמה מחבריו נפלו כאשר פגז פגע בגג העמדה בה שהו, והם נחנקו תחת עיי המפולת.
בן עשרים ושתיים בנפלו. אברהם נטמן למחרת יום נפילתו בכפר דרום. לאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.
