משה, הוריו ואחיו הקטן נשלחו לגטו בסמורגון ומשם לווילנה, שם נספו האם והאח הצעיר. באחד המשלוחים נשלח משה עם אביו למחנה עבודה באסטוניה, ושם מת האב. משה התגלגל בין מחנות ושרד בדרך נס. ביום 3.5.1945 הצליח לברוח מ"צעדת המוות" שערכו הגרמנים ליושבי המחנות כשהחזית התקרבה לגרמניה, ובכוחותיו האחרונים הגיע לצ'כוסלובקיה.
בתום המלחמה שב משה לפולין וגילה כי ממשפחתו לא נשאר שריד. הוא נקלט בבית יתומים בהלנבק, ליד העיר לודז', ושם הקים עם חברים נוספים תא ציוני שמטרתו אחת – עלייה לארץ ישראל.
לאחר טלטולים נוספים הצליח משה להצטרף לאניית מעפילים שהפליגה לארץ. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור כמה חודשים במעצר הורשה משה להיכנס לארץ, כנראה בתחילת 1947.
בהגיעו, הצטרף משה לחבריו בהכשרה בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. אחרי זמן קצר עבר לחדרה, בה גרו קרובי משפחתו, והחל לבנות את חייו בעיר זו.
עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס משה לחטיבת "אלכסנדרוני", חטיבה 3 ב"הגנה" אשר הופקדה על הגנת אזור השרון. הוא היה בין הראשונים להתגייס, ואף דירבן את כל מכריו לעשות כמוהו.
לאחר שעבר אימונים במחנה "דורה" שליד נתניה וסיימם בהצטיינות רבה הוצב בנפת "אשר" ונשלח כתגבורת לקיבוץ רמת הכובש. קיבוץ זה, מצפון לכפר סבא, היה בקו החזית וסבל מהתנכלויות הערבים מתחילת המלחמה, בעיקר מצד אנשי כנופיות שבאו מאזור קלקיליה. לוחמי "אלכסנדרוני" עסקו באבטחת היישוב והגנת העובדים בשדותיו.
ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) הותקפו שתי קבוצות עובדים מהקיבוץ בשדה על ידי כנופיה מקלקיליה. לאחר שהוזעקו לוחמים לעזרה התפתח קרב פנים אל פנים, במהלכו הצליחו המגינים לחסל שלושה מחברי הכנופיה ולהבריח את האחרים.
בקרב נהרגו שני חברי המשק ושלושה לוחמים, ביניהם משה.
