משפחתו של משה נספתה כולה במחנה ההשמדה בטרבלינקה, ורק הוא ניצל ממוות ונלקח לעבודות כפייה. הוא התענה בעבודות פרך ועבר 13 מחנות עבודה והשמדה, אך זכה לראות את יום השחרור.
בתום המלחמה הגיע לצפון איטליה. הצטרף לקבוצה הלאומית-דתית "תורה ועבודה" של "הפועל המזרחי" והיה מחבריה הפעילים ביותר. יחד עם חבריו טיפח תקוות להגיע לארץ ולעבוד את האדמה, להיות לעזר לעם ולמולדתו. הוא הירבה לצייר ויצירותיו, מעשי ידי אמן, הוסיפו גוון מיוחד לחדר התפילה ולחדר האוכל.
משה עלה לארץ באביב 1947 באניית המעפילים "מורדי הגטאות". בקרבת חופי הארץ, התנהל קרב פנים אל פנים קשה עם ספינות בריטיות. ביום 24 במאי 1947 נגררה "מורדי הגטאות" לנמל חיפה, שם הועברו המעפילים לספינת גירוש ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין.
משה המשיך גם באי-הגירוש בעבודת התנועה, הצטרף ל"הגנה" ועבר אימונים מרוכזים.
במחצית פברואר 1948 הגיע שנית לחופי הארץ בספינה רעועה, והוא כבר חייל לכל דבר. את ביתו קבע במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל – המושב הראשון של "הפועל המזרחי" – אך הספיק להתגורר בו זמן קצר בלבד.
בסוף אפריל 1948 התגייס משה, וחדור רצון לעמוד לימין המגינים יצא לשדה המערכה במסגרת חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1. הוא לחם בקרבות רבים וחווה במלחמת העצמאות סכנות אין ספור.
כתום הקרבות, באוקטובר 1949, נכנס לצבא הקבע, מתוך רצון להמשיך ולתרום לארצו. משה שהוכשר כמסגר אווירונים בעברו, הועבר לחיל האוויר שהיה אז בראשיתו.
במטה בתי הספר הצבאיים השתלם במקצועות שונים והוכשר כפחח מטוסים. משה גילה חריצות ומקצועיות וזכה להערכת מפקדיו.
את שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה בסניף המשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי" בחיפה, ואף תכנן לשאת לאישה את חברתו מימי הנדודים.
ביום כ"ד באב תשי"א (26.8.1951) נפל משה בשעת מילוי תפקידו. הוא נהרג בתאונת דרכים שאירעה סמוך לקיסריה, בכביש חיפה – תל אביב.
בן עשרים וחמש שנים בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.
מוקירי זכרו של משה הקימו פינה על שמו בספרייה בקריית שמואל.
