אחר מלחמת העולם השנייה בעודו שריד אחרון למשפחתו שהה בנימין במחנות העקורים בגרמניה, שם ניצל את כישוריו ושימש כמורה לעברית לפליטים. משום פעילותו זו, דחה מעט את עלייתו לארץ ישראל.
כשפרצה מלחמת העצמאות הצטרף בנימין לגח"ל (גיוס חוץ לארץ) ועבר אימונים על ידי שליחי ה"הגנה". לארץ הגיע ב-9 באוגוסט 1948 באנייה "סנט אנטוניו" ("נורית"), ומיד גויס לצה"ל. בנימין הוצב בגדוד 62 ("בית חורון") של חטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים") – חטיבה מספר 6.
בנימין היה גאה מאוד היה על שירותו בצבא העברי, ותכניותיו לעתיד גדושות ומלאות. חבריו החדשים שהכיר בארץ חיבבוהו מאוד, העריכו את ידיעותיו הנרחבות ואת שליטתו המופלאה בשחמט.
בנימין נפצע קשה בשעת מילוי תפקידו ב-6 ביולי 1949. כעבור יומיים, ביום י"א בתמוז תש"ט (8.7.1949), מת מפצעיו בבית החולים. בן עשרים ושלוש שנים בנפלו.
