כ-70,000 יהודים סלובקים נספו בשואה, ובהם גם כל משפחתה של גילה. היא עצמה הועברה לאושוויץ, עברה את כל מדורי הגיהינום של נדודים ותלאות, סבלה מרעב ומקור ואף איבדה שתיים מאצבעות רגליה. מאושוויץ הועברה למחנה ריכוז בגרמניה, ורק בנס נשארה בחיים.
עם השחרור בשנת 1945 הועברה לבית ספר בבודפשט, הונגריה, שיועד למשוחררי המחנות. תנועות הנוער שעברו בבתי הספר גייסו חברים, וגילה הצטרפה ל"שומר הצעיר". חבלי הקליטה ותנאי הלימוד היו קשים עבור בת הכפר, אך גילה נכנסה לחיי הקבוצה ועד מהרה למדו החברים להכיר בערכה ולחבבה.
בהיותה בת 17 נשלחה גילה עם קבוצתה לבית הבראה לילדים יהודים בהמבורג, גרמניה, שם בלטה בגישתה המיוחדת לילדים ובטיפול המסור שידעה להעניק. דבקותה בתפקיד שכמו נועדה אליו דחתה את עלייתה לארץ: בזמן שכל חבריה העפילו לארץ היא נשארה לטפל בילדים.
באוגוסט 1947 עלתה גילה לארץ יחד עם שבעה ילדים, שנפשה נקשרה בנפשם. הם הגיעו באונייה העברית הראשונה "קדמה" (ששמה המקורי היה "קדה"), אשר נוסעיה היו מבעלי המזל שזכו לסרטיפיקטים במסגרת המכסה המותרת, ועל כן הגיעו בשלום ופוזרו ברחבי הארץ.
גילה, שאהבה לשיר ולרקוד, ארגנה באונייה נשף וניסתה להעביר את זמנם של הילדים בנעימים. "אולי אף פעם לא הייתה כה מאושרת ולא היה לה סיפוק כזה, כמו באותו היום בו הביאה את הילדים שטיפלה בהם לארץ ישראל. ילדים שניצלו מידי הרשע הביאה לכאן, כדי שינשמו את האוויר הארץ-ישראלי השופע חופש ולא ידעו עוד עול גלות ונדודים", סיפר חבר.
בארץ נאלצה גילה להיפרד מהילדים, כשהלכה לחברת הנוער בנגבה. אך הקשר העמוק עמם נשמר והיא המשיכה ללוות את צעדיהם גם מרחוק. לבה היה נמלא אושר כאשר קיבלה מהם את המכתבים הראשונים הכתובים בעברית והיא, מצדה, גמלה להם במתנות קטנות. ילדים אלו אותם הדריכה היו משפחתה היחידה, ובכל חופשה הייתה מגיעה לבקרם במשק הילדים.
נגבה, מקיבוצי "השומר הצעיר", נוסד בנגב הצפוני במסגרת יישובי "חומה ומגדל" באזור ריק מהתיישבות יהודית, וסבל רבות מהתנכלויות הערבים. עוד לפני סיום המנדט שימשה נגבה חוליית קישור בין הנגב וצפון המדינה, בשל קרבתה לכביש הפנימי המוביל לנגב. במלחמת העצמאות היווה הקיבוץ בסיס יהודי חשוב מול הצבא המצרי הפולש, שהתרכז במשטרת עיראק-סואידן (כיום מצודת יואב). בשל כך ראו המצרים את הקיבוץ כיעד ראשון במרחב החטיבה וניסו לכבשו, אך מגיני נגבה, עם תגבורת לוחמי חטיבת "גבעתי", רשמו דפים מזהירים בהתגוננות מול הצבא המצרי.
גילה הייתה בין אלו שתבעו נמרצות לשתף גם את הבנות באימונים ובהגנת המקום. היא שירתה בגדוד 53 של "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה" – והשתייכה ליחידת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של נפת גרשון. כשפרצו הקרבות הייתה חשה בין הפצצה להפצצה מן העמדה למחסן הבגדים, כדי להציל את אשר ניתן להציל מבגדי חבריה. בגאווה מיוחדת קיבלה לידה את הרובה, וניצבה על משמרתה בקטע חשוב של החזית, מול משטרת עיראק-סואידן. "לא פעם הייתה הולכת להביא את האוכל לעמדה", סיפרו חבריה, "ואז הרגשנו שישנה יד דואגת. לא היה דבר מהנעשה בעמדה שראשה לא יהיה נתון בו, לא הייתה פינה בסביבה שידיה וטעמה לא יורגשו בה. כולם הכירוה ואהבוה".
רבים מיישובי המרחב, ונגבה ביניהם, הופצצו מן האוויר כבר במאי 1948, אך ההתקפה הגדולה הראשונה על הקיבוץ החלה במוצאי ה-1 ביוני 1948 והגיעה לשיאה בשעות הבוקר שלמחרת, ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948).
גילה, שעמדה בעמדת התצפית, שילמה בחייה. היא נפגעה בבטנה מרסיס פגז, וכעבור דקות ספורות נפטרה מפצעיה. הייתה אחת מ-44 הלוחמים שנפלו במהלך מלחמת העצמאות על הגנת הקיבוץ וסביבתו.
בת תשע-עשרה בנפלה. גילה הובאה למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנגבה.
