באוגוסט 1942 נערכה אקציה במהלכה שולחו כ-2,000 יהודים לאושוויץ. קהילת זביירצ'ה שרדה עד קיץ 1943 בחסות בית חרושת שייצר מדים לחיל האוויר הגרמני. עם חיסולם של הגטאות באזור שלזיה העילית, באוגוסט 1943, שולחו כל היהודים לאושוויץ.
בשנים הראשונות לכיבוש המשיכו אברהם וחבריו לתנועה להתאסף בסודיות, והיו עורכים פגישות אצל מדריך הקבוצה. הם למדו להשתמש בנשק, ולימים היו לארגון מחתרת מזוין, אשר ניסה לפגוע ככל יכולתו בכובש הנאצי.
כל משפחתו של אברהם נשלחה למחנות ונגדעה בידי הנאצים. הוא עצמו החזיק מעמד בתנאים הקשים ואף עודד יהודים אחרים, עזר בהשגת לחם ועוד. מאושוויץ הועבר למחנה ריכוז בשלזיה והועבד שם בפרך במכרות הפחם. במקום זה נשברה רוחו, מרוב סבל החליט לשלוח יד בנפשו והפיל את עצמו מסלע גבוה. אך הנאצים, שהכירוהו כפועל שקדן, טיפלו בו עד שנרפאה רגלו והמשיכו להעבידו. אברהם עוד המשיך להתגלגל בין כמה מחנות, עד לסיום המלחמה.
אחרי השחרור פעל אברהם בארגון הכשרה דתית של שרידי המחנות ושארית הפליטה באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. היה פעיל ב"בני עקיבא", ועם חבריו הקים את קיבוץ ההכשרה של תנועת "תורה ועבודה" בחוות אשבאך בבוואריה.
בשל חשיבות פעילותו בקיבוץ ההכשרה ובתנועה עוכבה עלייתו ארצה. משניתן לו סוף סוף לעלות באניית מעפילים, הוגלו אברהם ושאר העולים על ידי הבריטים לקפריסין.
אברהם לא ביטל את זמנו במחנה, ולמד בשקידה יומם וליל כדי למלא את מה שהחסיר בשנות המלחמה. לא פעם ראוהו יושב לאחר חצות בודד באוהל, לאור הנר הדולק, שקוע בלימודים.
בקיץ 1947 הורשה לעלות ארצה. זמן מה התגורר אברהם בתל אביב וברחובות ועבד כפועל, אך בדידותו הגואה והאידיאלים בהם החזיק לא הניחו לו. "לא אשאר בעיר, בשום פנים לא" היה אומר לקרוביו, "אינני מוצא כאן מקום עבורי, מקומי בכפר. שאיפתי לחיות בקבוצה, להיות אדם פרודוקטיבי ולהיות מועיל לחברה בונה".
עם פרוץ מלחמת העצמאות עבר לכפר עציון, שאל חבריו חש זיקה נפשית עוד מימים עברו. במהרה מצא את מקומו בעבודה, בחברה, בשמירה ובהגנה. כמו כל מתיישבי גוש עציון הבוגרים הוא שירת ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6). השתתף באימונים, בעבודות ביצור ובקרבות נגד התוקפים, וגם כאן השתדל להשרות מביטחונו ומעליזותו על חבריו.
במכתביו סיפר על הסיפוק שחש מהיותו חבר בקבוצה ועל שניתן לו ללחום בנשק, אך גם לא השלה את עצמו באשר למצב הקשה בו נתון גוש עציון. מכתביו הצטיינו תמיד בהומור רב, ובאופטימיות גמורה כי שחרורה של המולדת קרוב. תקווה זו היא שהוסיפה לו און וכוח, היא שהחזיקה אותו בחיים.
בשל חשיבותו האסטרטגית של גוש עציון במערכה במרחב ירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ.
הקרב האחרון התחולל ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). כוח הלגיון פרץ את ביצורי כפר עציון כשבעקבותיו המוני ערבים מכפרי הסביבה. אברהם היה בעמדה מספר 7 בקטע הדרום-מערבי של הכפר, שם נפל יחד עם כל אנשי העמדה.
