הוריה של רחל מתו מרעב בגטו והיא נשארה לבד עם אחיה הקטן, הצעיר ממנה בשבע שנים. היא הצליחה להסתירו בשעה שהילדים שטרם היו כשירים לעבודה נלקחו למחנות המוות, ואחר כך עלה בידה לסדרו בעבודה בהצגתו כבן 14 – אף כי היה בן 11 בלבד. בזכות העבודה נשאר בחיים עוד שנים מעטות, אך בשנת 1944, כשגטו לודז' חוסל וכל תושביו הובלו למחנה אושוויץ, לא יכלה עוד להגן עליו והוא נלקח למשרפות.
רחל נשלחה למחנה העבודה מיטלשטין, ומשם נדדה בין מחנות ריכוז ועבודה שונים. היא סבלה רעב וקור, ודמותה הייתה כצל אדם – חיוורת וחלשה, אך רחל זכתה לראות את קץ המלחמה.
רחל, שחיפשה לעצמה מטרה או אידיאל אליהם תתמסר, מצאה עד מהרה את הדרך. אחרי מיגור הנאצים חזרה ללודז' ושם מצאה את החלוצים הדתיים הראשונים. היא הצטרפה לתנועת "תורה ועבודה" והשתתפה בייסודם ובפעולתם של קיבוצי ההכשרה הראשונים. בהמשך עברה לקרקוב, שם השתתפה בארגון קבוצת "לנצחון".
בקיץ 1945 העפילה לארץ עם חבורתה באונייה "לטרון".
הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין.
רחל זכתה להגיע לארץ ישראל רק בקיץ 1947, והצטרפה למקום בו מצאה אנשים כלבבה – קיבוץ כפר עציון. היא השתלבה במקום, מילאה את חובתה בטיפול בילדים ובכל עבודות המשק, אך הסתגרה בתוך עצמה תחת נטל הזיכרונות המכאיבים.
על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" (חטיבה מספר 6).
רחל נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. בחורף תש"ח השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. באחד ממכתביה כתבה: "… אל תתרגזי עליי שאיני כותבת לעתים תכופות אבל תביני שהדואר מאתנו יוצא פעם ביובל. בכלל, אנחנו נמצאים כאילו על אי בודד ורק מרגישים איזה קשר כשבאה שיירה שמביאה לנו אוכל ואת הדברים הנחוצים ביותר…" באותה תקופה, בתוך סערת הקרבות, אף הכירה חבר כלבבה. על כך היא סיפרה במכתב: "חיי הפרטיים נשתנו קצת… כן… למרות הכול, הולכים קדימה ומאמינים שהולכים לזמנים יותר טובים ויותר שקטים. אנחנו כולנו במצב רוח טוב, וזה העיקר…"
ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון הירדני, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון.
למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה רחל – עם שאר החובשות – במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את יושביו. במקום זה נהרגה רחל, והיא בת עשרים וארבע.
