רבי מרדכי – ניצול שואה שלא הותיר אחריו צאצאים. נולד בטבריג שבליטא לאליהו פוגרמנסקי. אמו הייתה בתו של רבי חיים סגל מיאנובה. מרדכי למד בגימנסיה העברית המקומית. בעקבות מפגש ברב אליהו לופיאן עבר לישיבתו בקלם. אחר כך למד בישיבת טלז, שם התפרסם כעילוי ומדקדק בהלכה. בשלב מאוחר יותר קבע את מושבו בקובנה והיה מגיע לעיתים לטלז ומעביר שם שיחות מוסר ושיעורים.
בקיץ 1932 מינה אותו הרבי יוסף יצחק שניאורסון לעמוד בראשות ישיבת תומכי תמימים שהקים אז בריגה. הישיבה נסגרה לאחר כשנה, והרב פוגרמנסקי עבר לכהן בראשות ישיבת היידה באנטוורפן, בלגיה, למשך כמה שנים.
בסוף שנות ה-30 שב לקובנה, ועבר את השואה בגטו קובנה. לאחר המלחמה הגיע לצרפת, שם הקים ישיבות לבחורים מקרב שארית הפליטה. הוא הקים עם הרב אברהם אליהו מייזס ישיבה בפרבר פריזאי בשם באהי ושניהם עמדו בראשה.
לאחר נישואיו בחודש אדר ה'תש"ט, 1949, התדרדר מצבו הרפואי,
בשכבו על ערש דווי אמר דברים אלו לתלמידו רבי אפרים אייזנברג:
ביחס למזמור כ"ג בתהילים. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר": "בחלקו הראשון של פרק זה, בתארו את שלוות מצבו, מתייחס דוד המלך אל השם יתברך בגוף שלישי: "רועי", "ירביצני", "נפשי ישובב", "למען שמו" וכולי. בחלקו השני של הפרק, העוסק במצבו "בגיא צלמוות" משתנית הנימה, והפנייה להשם יתברך היא בלשון נוכח: "אתה עמדי", "תערוך לפני שולחן", "דישנת בשמן ראשי", "כי אתה עמדי", "שבטך ומשענתך".
הסביר רבי מרדכי את הדברים כך: "והעניין, שכאשר האדם נמצא בצר ומצוק, בעת שצל המוות מרחף עליו, יכול הוא לזכות ולחוש בקרבת אלוקים באופן הקרוב ביותר, וחזק לאין ערוך מאשר בשבתו שאנן ושלו חסר דאגה ויגון. וזאת, כאשר הוא משכיל לזהות את יד ה' בעומק צרתו, ופונה אליו ומתקשר בו בלא להרפות, מתוך אמונה איתנה שגורלו נתון אך ורק ביד השם יתברך, ולא זולתו".
הוא לקה כנראה בשחפת ונפטר בשווייץ כמעט שנה לאחר מכן, בכ"ה בשבט ה'תש"י, 12 בפברואר 1950. ארונו הועלה לקבורה בישראל והוא נקבר בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק.
