בהגיע השחרור ממחנות הריכוז עם סיום מלחמת העולם השנייה, הצטרף אליעזר לקבוצת הכשרה חלוצית מטעם תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" בצפון הונגריה, וביום 15 במרס 1948 יצא בדרכו הארוכה לארץ ישראל, כמלווה של בנות ההכשרה וכחבר גרעין "צרד". בהיותם בדרך הוקמה מדינת ישראל, וב-1.7.1948, אחרי שלושה חודשים וחצי, הוא הגיע ארצה.
גרעין "צרד" וההכשרה היוו עבורו בית ומשפחה שלא היו לו עוד מכיוון שכולם נספו בשואה. התחושה בהכשרה הייתה "הלבבות פתוחים לאהבה". החברה המשותפת נתנה להם חיים ואפשרות להקים בית חדש.
מיד עם בואו הצטרף לצבא ההגנה לישראל שזה עתה הוקם, והוצב בחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה", שלחמה אותה עת במלחמת העצמאות בדרום הארץ. הוא צורף לגדוד 51, שמאז הפלישה המצרית לארץ ב-15.5.1948 חסם את כביש החוף בין איסדוד (אשדוד) ליבנה. לאחר נפילת קיבוץ ניצנים לידי המצרים החזיקה פלוגה מהגדוד בעמדה חיונית באגפו של מערך האויב – גבעה 69.
ב- 15 באוקטובר 1948 נעשה ניסיון להעביר שיירה לנגב, אך המצרים פתחו עליה באש. זה היה האות לפתיחת מבצע "יואב". במסגרת המבצע נדרש הגדוד בו שירת אליעזר לכבוש את גבעה 113. משלט זה, מצפון לצומת גבעתי, היה אחד המתחמים המבוצרים ביותר במערך המצרי, שניתק את הנגב משאר מדינת ישראל.
בליל 17 באוקטובר 1948 הסתערו לוחמי גדוד 51 על המוצב המצרי, ובסיוע ארטילריה כבשו אותו לאחר קרב פנים אל פנים קשה וארוך. בעקבות כיבוש זה נפתחה הדרך לנגב הנצור. הגדוד זכה בתואר "גדוד הבוקעים הראשון", וגבעה 113 נקראה "גבעת ארנון" על שמו של יעקב ארנון, ממפקדי החטיבה, שנפל בקרב.
