משה, בן ברוך, נולד ביום כ"ט בכסלו תרפ"ט (12.12.1928) בצ'כוסלובקיה. גדל והתחנך בעיר הולדתו.
משה איבד את כל משפחתו בשואה. הוא עצמו נשלח לבוכנוואלד, שם זכה לראות את יום השחרור.
ביום 15 ביולי 1945 הגיע משה ארצה במסגרת "עליית הנוער". הוא התחנך במוסד "מקור חיים" בירושלים. לאחר שהחלים ממחלת ריאות ממנה סבל השתלם בחשמלאות.
בהמשך, הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא". השתלב בחברה, ובשל שובבותו כונה בפי חבריו "זיכמיר" (חפשו אותי). בעזרת לשכת העבודה של התנועה השיג עבודה כחשמלאי, הצליח במקצוע והיה מאושר בחלקו.
משה חלם על חיים שקטים בארץ, ולאט לאט מצא את דרכו. באחד הימים, כאשר העירו לו על שאינו חוסך כסף כדי לגבש את עתידו, ענה: "למה לי לדאוג לעתיד ואני לא יודע מה יהיה מחר, לכן אני חי כעת בשלווה ונותן לאחרים לחיות כך".
בבוא הפקודה מראשי היישוב, בסוף חודש אפריל 1948, התייצב משה להגנת העם באותה נימת ביטחון. "הפחד היה ממנו והלאה, כי הוא חשב על החיים, על הניצחון, על מולדת ועל חיים שקטים", מסביר חברו. הוא שירת בחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" – חטיבה מספר 6 של ה"הגנה". משה צורף ליחידת פל"ם (פלוגת משמר) והועבר לגדוד 63. "כיוון שהיה חשמלאי", מספר חברו, "נשלח לכל החזיתות כחשמלאי וטלפוניסט, אך באותם ימים היה נאלץ כל חייל להיות מוכשר בכול, לכן נהיה משה המקלען של המחלקה".
חבר נוסף ששירת עם משה סיפר: "הכרתיו כארבעה חודשים לפני נפלו, עת יצאנו להגן על דרומה של ירושלים. התנהגותו עם חבריו ועיניו החולמות נתנו בי את ההכרה שילד נקלע לחבורת מגינים. היו בינינו בני 30 ומעלה – אולם כשהגענו לחלוקת התפקידים נוכחנו שה'ילד' הזה הנו מוכשר יותר מהאחרים. הוא התקין את רשת הפעמונים בעמדות לצורך קריאת עזרה (מכשירי טלפון לא היו ברשותנו לצורך זה). בימים הראשונים לישיבתנו שם היה צורך לשלוח כמה אנשים לפעולה חשובה בסביבה, והוא היה אחד מאלה אשר יצאו בשמחה למלא את תפקידם".
מדרומה של ירושלים הועבר משה עם יחידתו לגזרה הצפונית של העיר, אזור בתי מנדלבאום.
בתי מנדלבאום שכנו בגבול שבין גוש השכונות היהודיות בצפון העיר והשכונות הערביות, והיוו את אחד ממוקדי ההתלקחות המרכזיים והמסוכנים בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. מיקומם של הבתים, בסמוך לצומת כבישים חשוב בו עברה הדרך להר הצופים, גרם לתקריות אש ולקרבות עזים מיד לאחר הצהרת האו"ם על תכנית החלוקה, תקריות שהלכו ורבו בהמשך הלחימה.
לאחר קרבות עזים, מהקשים שידעה ירושלים במלחמת העצמאות, נבלמו הירדנים ונסוגו לעמדותיהם הקודמות.
באזור זה שירת משה, והתמיד להתקין או לתקן קו טלפון כל אימת שנדרש. אחד מחבריו לגדוד מספר: "אופייני היה הדבר שהיה בא לעמדות לבקר את החברים אפילו שלא היה מתפקידו לשמור. היה מבדח את החברים במעשי קונדס ובהלצותיו העסיסיות, היה מחלק מכל מה שהיה לו לחברים. רדף את הצדק והאחווה, נשאר תמיד בין האחרונים לחופשות ולזכויות חברתיות אחרות".
גם בתקופת ההפוגה השנייה היה האזור רווי אש.
אור ליום י' באב תש"ח (15.8.1948) ניסו אנשי הלגיון הנמצאים בשייך ג'ראח להתפרץ לעיר. הם הפציצו את כל שטח החזית באלפי פגזים. משה נפצע והובהל לבית החולים "זיו" במצב אנוש, שם נפטר מפצעיו.
