הוריו של דוב נרצחו בבלז'ץ. הוא נשלח למחנה צ'נסטוחוב שבמחוז קיילצה בפולין, שם אולץ לעבוד במחצבה. במהלך 1943 נשלח למחנה בגרמניה, ובהמשך נדד בין מחנות ריכוז רבים, שהאחרון בהם היה בוכנוואלד. בכל המחנות גילה תושייה רבה, הצליח להיאחז בכל עבודה מקצועית וכך שרד והגיע ליום השחרור.
לאחר השחרור דוב עבר לבלגיה והצטרף להכשרת הבח"ד (ברית חלוצים דתיים) בכפר לב, שם עסק בלימודים ובאימוני ה"הגנה".
באביב 1946 עלה בידו להגיע למצרים, מחופש לחייל הבריגדה היהודית, ומשם העפיל לארץ ישראל.
עם הגיעו לארץ שהה דוב זמן מה ברחובות, אחר כך נשלח להכשרה בבארות יצחק ומשם עבר לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. הוא עבד בהכשרת הקרקע וכן נשלח, מטעם הקבוצה, לסמינר התורני של הקיבוץ הדתי.
על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה החלו התנכלויות ערביי הסביבה ליישובי הגוש. עוד קודם להקמת המדינה ולסיום תקופת המנדט פלשו לאזור יחידות חלוץ של צבא ירדן ("הלגיון הערבי"), ויחד עם ערביי הסביבה התקיפו שוב ושוב את יישובי הגוש ואת הדרכים אליהם מירושלים.
כמו כל חברי היישוב הבוגרים השתייך דוב ל"הגנה" ושירת בחטיבת "עציוני" – חטיבה מספר 6 (חטיבת "ירושלים") – שמרבית לוחמיה באו מירושלים ומיישובי הסביבה.
לקראת הקרבות המכריעים באזור ה"הגנה" תגברה את גוש עציון בלוחמים מחטיבת "עציוני" ובלוחמי חי"ש (חיל השדה) מירושלים ומהחי"ש הדתי בתל אביב. בנוסף, הועברו לאזור לוחמי פלמ"ח מחטיבת "הראל".
ב-12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה של הכוח הערבי על הגוש. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקף כוח ירדני משוריין את כפר עציון ותוך הפגזה עזה פרץ לכפר. ערבים רבים מכפרי הסביבה הצטרפו להתקפה וכבשו את היישוב.
בשעת ההתקפה האחרונה היה דוב בעמדה ליד שער היישוב, בה עמד מזה יומיים. בפרוץ כוחות האויב לשערי הכפר זרקו עליהם אנשי העמדה בקבוקי מולוטוב וניסו להפעיל את המקלע, אך לא הצליחו.
בקרב זה נפל דוב, עמו נפלו למעלה ממאה מגיני הכפר, חלקם נרצחו לאחר כניעתם.
למחרת, יום הכרזת המדינה, נפלו שלושת יישובי גוש עציון הנותרים. הגוש חדל מלהתקיים, ושרידי מגניו הלכו בשבי הירדני.
