ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג").
בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה והוקף בחומה. היהודים איבדו את רכושם, וזרם הפליטים שנדחסו בו הגדיל את התמותה במספרים מתעצמים. בקיץ 1941 נשלחו 11,300 יהודים למחנות עבודה, ורבים מהם נספו.
גירוש היהודים למחנות ההשמדה – בעיקר לטרבלינקה – החל ביולי 1942 והתבצע בכמה גלים. בחודשים הראשונים של 1943 הצליחו היהודים לפרוץ במרד ולעכב את הגרמנים, אך עד סוף אותה שנה שולחו להשמדה מרבית יהודי ורשה.
משה ומשפחתו שהו בגטו ורשה והצליחו להסתתר בבונקר שבנו, לשם הכניסו עוד כשלושים איש. בדצמבר 1942 נתגלה המסתור, כנראה על ידי הלשנה, והמשפחה כולה הועברה למחנה ההשמדה אושוויץ. כל בני המשפחה נספו, רק משה שרד את המלחמה.
בשנת 1946 עלה משה ארצה, החל לעבוד בבית החולים "הדסה" בהר הצופים וגר במקום.
כבר למחרת החלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) החלו הערבים להתנכל לתחבורה היהודית העוברת בדרך להר, ומספר יהודים נהרגו כבר בשבועות הראשונים למלחמה, על אף התחייבות השלטונות הבריטים בירושלים להגן על התחבורה היהודית להר הצופים. לפיכך התנועה התנהלה בשיירות, שאובטחו על ידי אנשי ה"הגנה".
הקרב בו נפל משה ארע באחד מאירועי ההתנכלות של הערבים על השיירות, וכך היה: עקב התפוצצות מוקש נעצרה השיירה, ועשרות ערבים חמושים שארבו לה החלו תוקפים את נוסעיה באש עזה. חמישה כלי רכב מהשיירה הצליחו להימלט מאזור הקרב ונסוגו בחזרה לשכונות היהודיות, אולם שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב.
בשעות הצהריים הצליחו הערבים להצית את שני האוטובוסים הלכודים בסוף השיירה. האוטובוסים על כל נוסעיהם עלו באש ונשרפו כליל. באחד מהם, שאמור היה להגיע לבית החולים "הדסה", היה משה.
