בשנת 1942, לאחר השמדת רוב יהודי גטו לובלין, הועברו הנותרים לגטו מיידן טטרסקי. יצחק ואחיו התאום שמעון הצליחו לחמוק מהגטו שבמיידן טטרסקי, והתחבאו יחד עם אביהם ועם דודם ברק אצל איכרים פולנים. האב מת במחבוא ממחלת הטיפוס. לאחר שחרור מחוז לובלין בשנת 1944 נהרג תאומו של יצחק, שמעון, בידי פולנים בכפר ורשצי'ן שליד סוביבור, בעת שהלך לבדוק את האחוזה של משפחת קוה. שמעון נטמן בבית העלמין היהודי שבלובלין.
יצחק, שריד בודד ממשפחתו, לא רצה להישאר עוד בפולין. קורות חייו וחינוכו הציוני הפנו אותו לכיוון אחד – ארץ ישראל. דודיו ניסו להניעו מתכניתו, אך הוא היה נחוש בדעתו. משנתאפשרה התנועה ליהודים, נדד לגרמניה, ובמינכן נעשה פעיל בשורות בית"ר.
הוא שימש מדריך, ולימד את חניכיו עברית וגאוגרפיה של ארץ ישראל. אך מעל לכול זכור יצחק כמי שהדליק מחדש בליבותיהם של ניצולי המוות, שאמרו נואש לכול, את שביב התקווה לימים טובים ואת האמונה בחיי חירות וכבוד.
יצחק עלה לארץ בשנת 1946 והשתקע בחדרה. זמן קצר לאחר הגיעו הצטרף לאצ"ל, והתגורר בבית חרושת לשימורים, מימין לתחנת רכבת מזרח של חדרה, שם התאכסנו אנשי האצ"ל.
במסגרת שירותו באצ"ל השתתף יצחק בחוליית אבטחה בהתקפה על המחנה הצבאי הבריטי שבפרדס חנה (מחנה 80) ושם קיפד את חייו, ביום כ"ז באדר ב' תש"ח, 7 באפריל 1948.
