רוזומוביץ יחזקאל

בשנת 1944 הובלו יחזקאל והוריו למחנה ההשמדה באושוויץ. ההורים נספו, ורק יחזקאל הצליח להחזיק מעמד עד סוף המלחמה.
כתום המלחמה נפגש באיטליה עם בן דודו, אשר מסר לו את זכות העלייה לארץ, וביום 14 בדצמבר 1945 עלה יחזקאל על אוניית המעפילים "חנה סנש".
האונייה, שנרכשה באיטליה על ידי המוסד לעלי
יה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל סוונה שבאיטליה כשעל סיפונה 252 מעפילים – רובם חברי תנועות נוער ציוניות. תנאי ההפלגה היו קשים: הצפיפות הייתה רבה, האוויר דחוס, והמזון והמים לא הספיקו. הים סער ומספר החולים גדל במהלך ההפלגה.
עשרה ימים לאחר צאתה לדרך עלתה האונייה על שרטון בחוף נהריה. אנשי קבוצת החוף של הפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח), בסיוע תושבים מנהריה והסביבה, סייעו להעביר את המעפילים אל החוף באמצעות חבלים. לאחר מכן הם הוסעו באוטובוסים ובמשאיות לקיבוצי הסביבה, משם פוזרו ברחבי הארץ. בחוף נהריה הושאר לבריטים דגל ובו נרשם: "שם הספינה חנה סנש, הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו".
עם בואו לארץ הצטרף יחזקאל לקיבוץ הדתי תקומה שבנגב. זמן קצר בלבד שהה שם, ולאחר מכן עבר לגור בחדרה והחל לעבוד במאפייה.
בפרוץ מלחמת העצמאות היה יחזקאל בין המתנדבים הראשונים. עם התארגנות צבא הגנה לישראל התגייס גיוס מלא וצורף לחטיבת "אלכסנדרוני", היא חטיבה מספר 3. מאז מילא בחטיבה תפקידים שונים, בעיקר בקרבות באזור מרכז הארץ.
ביום י"ד באב תש"ח (19.8.1948), בהיותו במחנה צבאי בקרבת החוף בנתניה, ירד יחזקאל לרחוץ בים, טבע ומת.