דוב ומשפחתו היו בין תושבי הגטו. בהיותו שם נאלץ דוב לצפות במו עיניו ברציחתם של כל בני משפחתו.
הוא לא נשבר ונשבע כי כל חייו ינקום בגרמנים.
כעבור זמן מה הצליח להימלט מהגטו לכיוון החזית הרוסית, בזכות מראהו הארי לא זוהה כיהודי והצטרף לקבוצת חיילים רוסים שברחו מהשבי הגרמני והתארגנו כקבוצת פרטיזנים ביערות ברוסיה. מאז השתתף בפעולות הפרטיזנים נגד הגרמנים עד תום המלחמה.לאחר המלחמה חי דוב עוד זמן מה בפולין, ובתחילת שנת 1948 עלה לארץ. קבוצתו צורפה לקיבוץ עין גב שבמזרח הכנרת.
סמוך לאחר בואו, ימי מלחמת העצמאות, התגייס דוב. בהיותו יתום ובודד בארץ יכול היה להתקבל ליחידה שאינה קרבית, אך הוא מיאן והתנדב לחטיבת "גבעתי" וחיל השריון – חטיבה מספר 5 ב"הגנה". שירת בגדוד 52, שלוחמיו השתתפו בכל שדות המערכה של החטיבה.
ביום 22 באפריל 1948 עלה דוב על מוקש באזור הכפר הערבי אל-בריה שמצפון ללטרון, בזמן טיהור הכפר. הוא נפצע אנושות והועבר לבית חולים, אך כעבור חודשיים, ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948), נפטר מפצעיו.
