שילק משה-יעקב

עם הכיבוש הגרמני נתפסו משה ומשפחתו ושולחו למחנות. משה הופרד מהוריו ושהה במחנות בפולין ובגרמניה.
פעמיים ניסה לברוח ונתפס, אך כמה חודשים לפני השחרור הצליח להימלט בקפיצה מהרכבת בשעת דהירתה. בקפיצה זו נשברו כל שיניו.
משהסתיימה המלחמה שב משה לעיר הולדתו ונוכח לדעת כי נותר שריד יחידי מכל משפחתו. כעבור זמן מה החליט לעלות לארץ ישראל. עד מהרה נמנה על החברים הפעילים בתנועת "הבריחה", היה בין מארגני העלייה ועסק בעיקר בהברחת ניצולים דרך הגבולות. משה נהג להתחפש כיווני וכך היה מעביר עולים דרך גבול איטליה-אוסטריה. הוא נפצע כמה פעמים כאשר ברח מפני שומרי הגבולות אולם לא ויתר, והמשיך בעבודתו זו עד שהגיע תורו לעלייה לארץ ישראל.
באפריל 1946 הגיע לנמל האיטלקי לה ספציה. המעפילים התכוונו לעלות על הספינות "דב הוז" ("פדה") ו"אליהו גולומב", שנרכשו בידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". המאורעות הקשורים בהפלגת שתי האניות זכו לכינוי "פרשת לה ספציה".
עם הגיעו לארץ ישראל החל משה בעבודה חקלאית בפרדס חנה ובכרכור. אחר כך עבר לגור אצל קרוביו בשכונת שפירא בתל אביב ועבד כטפסן בבניין. בשעות הפנאי למד עברית יחד עם חבריו יוצאי המחנות.
משה היה פעיל ב"הגנה" החל מזמן קצר לאחר בואו לארץ. עם תחילת מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד הרביעי ("הפורצים") במסגרת חטיבת "הראל" – חטיבה מספר 10 ב"הגנה".
באביב 1948, לקראת מבצע "נחשון", הועבר הגדוד לגזרת ירושלים. מאז ישבו הלוחמים באזור הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, משם יצאו למלחמה על העיר ירושלים ופריצת הדרך אליה.
קיבוץ קריית ענבים ספג הפגזות רבות מתחילת מלחמת העצמאות. ב-10 ביוני 1948, ערב ההפוגה הראשונה במלחמה, הפגיז הצבא הירדני את קריית ענבים בעוצמה רבה. אחד הפגזים פגע במדרכה המובילה לחדר האוכל, שם עמדו לוחמי "הראל". הרסיסים, שהתפזרו לכל עבר, גרמו למותם של כעשרה לוחמים ולפציעתם הקשה של רבים נוספים.
משה היה בין הפצועים בהפגזה. הוא הובהל לבית החולים, אך כעבור יומיים, בה' בסיוון תש"ח (12.6.1948), נפטר מפצעיו.