עד תום המלחמה נרצחו כמעט כל יהודי גליציה על ידי הנאצים.
כל בני משפחתו של צבי חוסלו בידי הגרמנים. אף הוא עצמו היה על סף המוות כאשר הועמד בשורה מול הרוצחים שעמדו לירות בו ובעומדים לידו, אך הצליח להימלט. צבי מצא מקלט אצל איכרים נוצרים, למראית עין קיבל את כל מנהגי חייהם אך גם במקום מחבואו בכפר קיים את מצוות היהדות בסתר. כך נהג עד תום המלחמה, כשהוא נודר לעצמו להגיע לארץ ישראל מיד כשיוכל.
בשנת 1946 העפיל צבי לארץ באונייה "דב הוז" ("פדה"), שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה".
עוד לפני מלחמת העצמאות היה צבי חבר ה"הגנה". כשפרצה המלחמה לא המתין לקריאה אלא מיהר להצטרף ללוחמים. הוא שירת בגדוד 51 של חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה". במסגרת זו השתתף בפעולות רבות, בתחילה כרובאי ובהמשך כרגם. נטל חלק בקרבות שהתחוללו סביב חולון ובת ים, בקרב תל-א-ריש, בית דג'ן ועוד.
באחד הקרבות, שהתחולל בלילה אפל ונטול כוכבים, תעה צבי בדרך בין עמדות האויב, אך הצליח לחמוק ולחזור בשלום לבסיסו. בהתקפה על ג'בליה, כשראה את חברו לנשק מונח בשלולית דם, רץ אליו תחת מטר אש והעבירו למקום מבטחים. באחת הפעולות נגד כפר הפורעים יאזור התפוצץ "בקבוק מולוטוב" על ברכיו, אך צבי התעשת במהרה וחזר ללחימה.
במאי 1948 השתתף צבי במבצע "מכבי".
מבצע "מכבי" החל ב-8 במאי ומטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לבירת ישראל, לכבוש את היישובים המאיימים בפרוזדור ירושלים ואת לטרון.
ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948) יצא כוח מחטיבת "גבעתי" במספר משוריינים להעביר תחמושת לכוחות "הראל" של הפלמ"ח בגזרה המזרחית. ליד דיר-איוב (סמוך לחולדה) נתקל הכוח בשריוניות בריטיות שפתחו עליו באש וספג נפגעים רבים, בהם עשרה הרוגים. צבי, שנסע במשוריין הראשון אשר שימש כפורץ דרך, נפגע מפגז האויב ונהרג.
