בתחילת המלחמה הופרד אשר מהוריו שנרצחו לאחר מכן על ידי הגרמנים, ובהמשך נדד בין מחנות השמדה שונים. תחנתו האחרונה הייתה באושוויץ. אשר, שרד יחידי מכל משפחתו.
בשנת 1946 עלה לארץ כמעפיל. זמן קצר שהה אשר בקבוצת גניגר, ובתחילת 1947 עבר לתל אביב. מחודש מרס 1947 עבד כפועל ניקיון בבית הנכים בתל אביב.
במרס 1948, ימי מלחמת העצמאות, התגייס אשר לשורות ה"הגנה". צורף לחיל השריון ולגדוד 53 ("הפרברים") של חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5. הוא השתתף בליווי שיירות בקווי רחובות, גדרה ובאר טוביה, בהמשך היה בין מגיני נגבה ונטל חלק בכל קרבות החטיבה בדרום הארץ.
באוקטובר 1948 השתתף במבצע "יואב" לשחרור הנגב.
במבצע "יואב" פעל גדוד 53 לראשונה במסגרת גדודית מלאה, על כל יחידותיו, והיה שותף למאמץ לכתר את "כיס פלוג'ה" (כיום אזור קריית גת, צומת פלוגות), בו נלכדו אלפי חיילים מצרים. הלוחמים ביקשו למנוע את אפשרות חילוצם של המכותרים על ידי צבאות מצרים וירדן, שהתבססו בהר חברון ונתפסו כאיום על ירושלים והנגב. לפיכך ביצעה "גבעתי" שורת פשיטות לעומק הר חברון ואזור חבל לכיש, טיהרה מספר מוקדים ותפסה משלטים.
אחת הפשיטות נעשתה על הכפר סיקה, כ-10 ק"מ מדרום-מזרח לבית גוברין. ביום כ"ז בחשוון תש"ט (29.11.1948) הסתער כוח מגדוד 53 על הכפר והשתלט עליו, אך נתקל באש צלפים ערבים שהומטרה מגבעות הסביבה. בקרב זה נפגע אשר אנושות בראשו. הוא פונה על ידי חבריו לבית החולים תחת אש הצלפים, אך כעבור זמן קצר נפטר מפצעיו.
המצרים הצליחו להחזיק ב"כיס פלוג'ה" עוד כחודש, עד שבתום מבצע "חורב" בינואר 1949 הסכימו לנסיגה ולהפסקת אש.
