לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במרס 1944, רוכזו יהודי המדינה בגטאות ונשלחו למחנות השמדה. מרבית יהודי קרולה נרצחו באושוויץ.
עד תום המלחמה נספו כחצי מיליון מ-800,000 יהודי הונגריה.
הוריו, אחיו ואחיותיו של חיים נספו באושוויץ. הוא עצמו נשלח, עם בני נוער אחרים, למחנות כפייה, הועסק בעבודות פרך אך שרד. את יום השחרור זכה לראות במחנה בגרמניה.
בשנת 1947 עלה חיים ארצה בנתיב ההעפלה. השתקע בירושלים וכעבור זמן קצר החל לעבוד באוניברסיטה העברית.
כשפרצה מלחמת העצמאות גויס חיים והוצב בחטיבת "עציוני" – חטיבה מספר 6 של ה"הגנה", שלוחמיה באו מירושלים והסביבה. שירת בפלוגה ג' בגדוד 67. השתתף במשך חודשים ארוכים ורצופים בהגנה על העיר, על הדרכים אליה ועל יישובי הסביבה.
אחד ממוקדי ההתלקחות המרכזיים בירושלים היה אזור "בתי מנדלבאום" (כיום כיכר פיקוד מרכז). היו אלו בתים ששכנו בגבול שבין גוש השכונות היהודיות בצפון העיר לבין השכונות הערביות באזור. בסמוך לבתי מנדלבאום ממוקם היה צומת כבישים חשוב, בו עברה הדרך להר הצופים. בשל חשיבותו של הצומת התחוללו במקום קרבות רבים כבר בראשית המלחמה, שהלכו והתרחבו אחרי הכרזת העצמאות, כאשר בסמוך עבר אחד מצירי הפלישה של צבא ירדן לירושלים
כוחות ה"הגנה" הצליחו להחזיק במספר בתים סמוכים בשכונה, והפכו אותם לעמדות ישראליות.
בפרוץ קרבות "עשרת ימים" ביולי 1948, בתום ההפוגה הראשונה במלחמה, ניסה הצבא הירדני להשתלט על האזור במטרה להשיג מאחז בצפון העיר ולאיים על השכונות היהודיות.
במשך ארבע יממות רצופות התחוללו באזור כמה מהקרבות הקשים שידעה ירושלים במלחמת העצמאות, כאשר על העמדות והבתים משתלטים שני הצדדים לסירוגין.
הקרבות הגיעו לשיאם ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), יום לפני ההפוגה השנייה במלחמה. בקרבות ביום זה נפלו 15 לוחמים ישראליים, וחיים ביניהם.
